החפצים שמחזירים את הסיפורים לחיים | מגיע להם
מאת עידו כספי · 20.11.2026

בקצרה
- הבמאית שרון פאיס מפיקה מיזם דוקו-אנימציה בשם 'חפצים של הלב', הכולל פרקים בני 5 דקות לשימור זיכרון השואה, מה שמהווה מודל השקעה תרבותי לפיתוח תוכן דיגיטלי המותאם להרגלי הצריכה של הדור הצעיר.
- קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות העניקה תמיכת פיתוח ראשונית לפרויקט התיעודי הנמצא בשלבי הפקה מתקדמים, מהלך המאשרר את ההיתכנות האמנותית של המיזם ומפחית את סיכון ההשקעה הראשוני עבור גופי מימון נוספים.
- יוצרי המיזם השיקו קמפיין גיוס המונים בהיקף כספי מוגדר של 75 אלף שקל לצורך השלמת האנימציה והסאונד, מנגנון מימון המאפשר מעורבות ישירה של הציבור ומשפר את תזרים המזומנים של ההפקה העצמאית.
- ההפקה משלבת כלי בינה מלאכותית בתהליכי יצירת הוויזואליה לצד עדויות קוליות של שורדים בני 90 ומעלה, שימוש טכנולוגי המייעל משמעותית את עלויות ההפקה תוך יצירת ערך חינוכי ותרבותי בר-קיימא לטווח ארוך.
תמונה מקופלת, תלתל שיער של ילד, כף כסף או תיבת נגינה. במבט ראשון אלו חפצים קטנים, לפעמים אפילו יומיומיים. אבל עבור מי שנאלצו להשאיר מאחור בית, משפחה וחיים שלמים בתקופת השואה, הם הפכו לעדות מוחשית לעולם שהיה ואיננו.
מהמקום הזה נולד ״חפצים של הלב״, מיזם קולנועי עצמאי של הבמאית, הצלמת והעורכת שרון פאיס, שמבקש לספר את סיפורי שורדי השואה דווקא דרך החפצים שנשארו איתם. לא באמצעות סרט תיעודי ארוך או שיעור היסטוריה, אלא בסדרת סרטי דוקו־אנימציה קצרים שמנסים לדבר בשפה של הדור הצעיר.
רגע לפני שממשיכים, לתרומה עבור המיזם של שרון לחצו כאן.
מי היא שרון פאיס
לשרון פאיס ניסיון של יותר משלושה עשורים כבמאית, צלמת ועורכת. במסגרת עבודתה כצלמת עדויות עבור יד ושם, היא ישבה מול מאות שורדי שואה ותיעדה את הסיפורים שלהם.
אבל לצד השמות, המקומות והתאריכים, היא התחילה לשים לב גם לפרטים הקטנים יותר. למבט בעיניים, לזיכרון שנקשר לחפץ מסוים ולפריטים שהשורדים בחרו לשמור במשך עשרות שנים.
מתוך המפגשים האלה התחדדה אצלה שאלה: איך ממשיכים להעביר את הזיכרון לדור הבא, בתקופה שבה מספר השורדים שיכולים לספר את הסיפור בגוף ראשון הולך ופוחת?
התשובה שלה הייתה לנסות לבנות שפה אחרת. שפה קצרה, חזותית ורגשית שמסוגלת לפגוש גם צעירים שרגילים לצרוך תוכן דרך מסכים. כך נולד ״חפצים של הלב״.
כשהחפץ הופך לגיבור הסיפור
״חפצים של הלב״ היא סדרה של סרטי דוקו־אנימציה קצרים, באורך של כחמש דקות לפרק. כל סרט מתמקד בחפץ אחד ששורד או משפחתו שמרו, ודרכו מספר את סיפור החיים שנמצא מאחוריו.
הרעיון הוא לא להציג את החפצים כמוצגים היסטוריים מרוחקים, אלא כפריטים אישיים שהחזיקו עבור בעליהם משמעות עצומה. חלקם ליוו אותם בתוך מחנות וגטאות, אחרים הוסתרו בזמן הבריחה או נשמרו במשך עשרות שנים בתוך הבית.
בסרטים משולבים הקולות האמיתיים של השורדים או בני משפחתם לצד אנימציה, כאשר כל פרק מקבל שפה חזותית שמתאימה לאדם ולסיפור שלו. פאיס משלבת גם כלי בינה מלאכותית בתהליך היצירה, כחלק מהניסיון ליצור שפה עכשווית מבלי לוותר על הרגישות והכבוד לחומר המקורי.
המיזם כבר זכה לתמיכת פיתוח ראשונית מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות ונמצא בשלבי הפקה מתקדמים. במקביל מתקיים קמפיין גיוס המונים שנועד לסייע בהשלמת האנימציה, הפסקול המקורי ועיצוב הסאונד של הסרטים. יעד הקמפיין עומד על 75 אלף שקל.
תלתל אחד שנשמר לאורך התופת
אחד הסיפורים שממחישים היטב את הרעיון מאחורי הפרויקט הוא ״התלתל של רומק״.
כאשר הרמן קופץ׳ הופרד מאשתו ומבנו רומק בן הארבע בגטו קרקוב, הוא גזר קווצת שיער מראשו של בנו לפני הפרידה. אשתו ובנו לא חזרו. הרמן המשיך לשאת איתו את התלתל לאורך שנות המלחמה, דרך אושוויץ וצעדת המוות. תלתל שהפך עבורו לקשר מוחשי לבנו ולעולם המשפחתי שאבד.
התלתל שרד, נשמר במשפחה והפך לאחד הסיפורים שעליהם מבוססת הסדרה.
וזה לא הסיפור היחיד.
באחד הפרקים מופיעה תיבת הנגינה של רות, שליוותה את ילדותה לפני המלחמה. שנים לאחר ששרדה את ברגן־בלזן, רות שבה לבית ילדותה בהולנד ודרשה לקבל בחזרה את תיבת הנגינה המשפחתית.
סיפור אחר עוסק בתמונה של אנני, אשתו הטרייה של פאבל פיסק. שלושה ימים לאחר חתונתם גורש פאבל לאושוויץ. הוא הבריח את תמונתה בתוך פיו ובהמשך הסתיר אותה בגרב. עבורו, התמונה הפכה למה שכינה ה״מזוזה״ שלו, תזכורת לאהבה ולחיים שהיו לפני המלחמה.
למה דווקא חפצים
הבחירה של פאיס לספר את השואה דרך חפצים אינה מקרית.
חפץ מאפשר לקחת אירוע היסטורי עצום ולהפוך אותו לרגע אישי שאפשר להבין. נער או נערה אולי מתקשים לתפוס את המשמעות של מיליוני קורבנות, אבל הם יכולים להתחבר אל ילד בן ארבע, תלתל שנגזר מראשו או תמונה של אדם אהוב שמישהו מסרב להיפרד ממנה.
עבור פאיס, החפצים הם נקודת החיבור הבין דורית, בין ההיסטוריה לאדם שחי אותה. הם הופכים את הסיפור ממשהו שהתרחש לפני יותר משמונה עשורים לחוויה אנושית שקל יותר להתחבר אליה.
הפרויקט מכוון במיוחד לבני הדור השלישי והרביעי לשואה. פאיס מספרת שרבים מהשורדים שהיא פוגשת כיום כבר נמצאים סביב גיל 90, וכי לא פעם דווקא הנכדים הם אלה שמעודדים אותם לספר לראשונה את מה שעברו.
מבחינתה, זהו גם מרוץ נגד הזמן. ככל שמספר שורדי השואה החיים הולך ופוחת, האחריות לשימור הסיפורים עוברת בהדרגה לדורות הבאים.
לגרום לדור הבא לעצור ולהקשיב
החזון של ״חפצים של הלב״ גדול יותר מסדרת סרטים אחת.
פאיס רוצה שהסרטים יגיעו למוזיאוני שואה, למערכות חינוך ולפלטפורמות דיגיטליות בישראל ובעולם. המטרה היא ליצור מאגר הולך וגדל של סיפורים קצרים, כאשר בכל פעם חפץ אחר פותח דלת לסיפור חייו של אדם אחר.
יש בפרויקט הזה ניסיון לקחת את אחת המשימות המורכבות ביותר של השנים הקרובות, שימור זיכרון השואה בעולם שבו העדים עצמם כבר לא יהיו כאן, ולהתמודד איתה באמצעות הכלים של הדור הבא. לא להחליף את העדות, אלא למצוא דרך נוספת לגרום לה להמשיך לחיות.
בסופו של דבר, החפצים שעליהם בנוי הפרויקט שרדו מסיבה כלשהי. אנשים נשאו אותם, הסתירו אותם ושמרו עליהם במשך עשרות שנים, משום שעבורם הם היו הרבה יותר מחפץ.
עכשיו שרון פאיס מנסה לוודא שגם הסיפורים שהם נושאים לא יעלמו.
מי שמעוניין לסייע בהשלמת ״חפצים של הלב״ יכול לתמוך בקמפיין גיוס ההמונים של הפרויקט. התרומות מיועדות להשלמת האנימציה, המוזיקה המקורית ועיצוב הסאונד של הסרטים.