כשה-AI פוגש רשת חשמל מוגבלת: מה יקרה לחוות השרתים בישראל

עד לא מזמן, הדיון סביב הבינה המלאכותית התמקד בעיקר בשבבים, מודלים ומרכזי ענן.
אלא שמאחורי כל מערכת AI עומדת תשתית פיזית כבדה: מבנים עצומים, מערכות קירור, ציוד תקשורת ובעיקר צריכת חשמל גבוהה ורציפה.

כעת המפגש בין מהפכת ה-AI לבין המגבלות של משק החשמל הישראלי מגיע לנקודת הכרעה.

רשות החשמל החליטה להשהות למשך 140 יום את הטיפול בבקשות חדשות לחיבור חוות שרתים. הסיבה אינה מחסור בביקוש, אלא בדיוק להפך: היקף הבקשות שהצטבר הגיע לרמה השקולה לכמעט פי שלושה מצריכת החשמל של ישראל כולה. אין פירוש הדבר שכל החוות אכן יוקמו, אבל הנתון ממחיש עד כמה גדול הפער בין תוכניות היזמים לבין היכולת הנוכחית של המערכת לקלוט אותן.

ההקפאה הזמנית מעניקה למשרדי הממשלה חלון זמן לגבש כללים חדשים. על השולחן נמצאים פתרונות מתונים, כמו העברת חוות לפריפריה והחלת תקני יעילות, לצד צעדים חריפים יותר: חיוב החוות לדאוג למקורות חשמל משלהן, תעדוף לפי התרומה למשק ואפילו קביעת מכסה שתצמצם את מספר המתקנים שיוכלו לקום בישראל.

הוויכוח כבר אינו האם ישראל רוצה חוות שרתים. השאלה היא כמה מהן משק החשמל מסוגל להכיל, היכן נכון להקים אותן ומי יישא בעלות התשתיות שיידרשו כדי לחבר אותן.

לא עוד מבנה מלא במחשבים

חוות שרתים נתפסות לעיתים כעוד סוג של נדל"ן מניב: מבנה תעשייתי שבו מותקנים שרתים המושכרים לחברות טכנולוגיה, ספקיות ענן וגופים ממשלתיים.

בפועל, מדובר באחד מצרכני החשמל הכבדים ביותר שניתן לחבר לרשת.
חווה בהספק של כ-50 מגה-ואט צורכת חשמל בהיקף הדומה לזה של כ-10,000 משקי בית.
בעבר נוספו למשק בכל שנה צרכן גדול אחד או שניים בהיקף כזה, למשל מפעל תעשייתי או מתקן התפלה. בשנה האחרונה הוגשו עשרות בקשות לחוות שרתים באותם סדרי גודל.

הקושי אינו מסתכם בכמות החשמל הכוללת. חוות שרתים פועלות מסביב לשעון ודורשות אספקה יציבה מאוד. הן אינן יכולות להפסיק פעילות בכל פעם שהרשת עמוסה, ולכן החיבור שלהן מחייב לא רק הקמת תחנות כוח, אלא גם קווי הולכה, תחנות משנה, מערכות גיבוי ויכולת לספק חשמל גם בשעות השיא.

לפי תרחישים שנבחנו בצוות הבין-משרדי, מימוש נרחב של בקשות החיבור עשוי לדרוש הקמה של חמש עד שבע תחנות כוח נוספות ועשרות קילומטרים של קווי הולכה.
כל זאת מעבר לתשתיות שהמשק ממילא צריך להקים כדי להתמודד עם הגידול הרגיל בצריכת החשמל עד 2040.
במילים פשוטות, חוות שרתים אינן רק לקוחות חדשים של חברת החשמל. בהיקפים שעליהם מדברים כיום, הן עשויות לשנות את כל תוכנית הפיתוח של משק החשמל.

לא כל חוות השרתים תורמות באותה מידה

הנקודה הרגישה ביותר בדיון היא שלא כל חוות השרתים מייצרות אותה תועלת למשק הישראלי.

חווה שמספקת תשתית למערכת הביטחון, לבתי חולים, למשרדי ממשלה או לחברות ישראליות שמפתחות מודלים של בינה מלאכותית עשויה להיחשב תשתית אסטרטגית. היא מחזקת את העצמאות הטכנולוגית של ישראל, משפרת את הנגישות לכוח מחשוב ומצמצמת תלות במרכזים שממוקמים מחוץ למדינה.

לעומתה, חווה שמוקמת בישראל בעיקר כדי לספק שירותי מחשוב ללקוחות בחו"ל עשויה לצרוך את אותה כמות חשמל, אך להשאיר בארץ תועלת כלכלית מצומצמת יותר.
זו הסיבה שהצוות הבין-משרדי המליץ לבצע ניתוח עלות־תועלת שיבחן בנפרד את סוגי החוות ואת השימושים שלהן. בין היתר אמורים להיבדק התרומה לצמיחה, לפריון ולהכנסות המדינה, לצד ההשפעה על מחירי החשמל, אמינות המערכת, הקרקע, תשתיות ההולכה ואף קצב השימוש במאגרי הגז של ישראל.
הגישה הזאת עשויה לשנות את כללי המשחק. במקום שיטת "כל הקודם זוכה", ייתכן שבעתיד המדינה תעדיף פרויקטים לפי חשיבותם הלאומית והכלכלית.

אבל גם כאן קיימת בעיה. ברגע שהמדינה מתחילה להחליט איזו חוות שרתים "חשובה" יותר, היא נכנסת לשטח מורכב. מי יקבע האם פעילות של חברת ענן זרה תורמת מספיק למשק? כיצד משווים בין שימוש ביטחוני, שירותי ממשלה, מחקר אקדמי ופעילות מסחרית? ומה יקרה לפרויקט שהשקיע כבר מיליוני שקלים בתכנון, אך לא ייכנס לרשימת העדיפויות?

הצורך בתעדוף ברור, אך היישום שלו יהיה רחוק מפשוט.

הפתרון הראשון: להרחיק את החוות מהמרכז

אחד הכיוונים המרכזיים שנבחנים הוא מדיניות אזורית שתעודד או תחייב הקמת חוות שרתים בפריפריה.

מרכז הארץ סובל מריכוז גבוה של צרכני חשמל, ממחסור בשטח ומקושי להקים קווי הולכה ומתקני ייצור חדשים. בצפון ובדרום, לעומת זאת, קיימים אזורים שבהם יש יותר פוטנציאל לייצור חשמל, לרבות אנרגיה מתחדשת, ופחות מוקדי צריכה גדולים.

בניגוד למפעל שתלוי בנמל, בכביש מסוים או בקרבה ללקוחות, חוות שרתים יכולה במקרים רבים לפעול גם במרחק גדול יותר מגוש דן. עבור חלק משימושי הענן וה-AI, תוספת המרחק בתוך ישראל אינה בהכרח מכשול משמעותי.

המלצות הצוות כוללות אפשרות להקים "פארקי אנרגיה" ייעודיים באזורים שבהם קיימת קרבה לקווי מתח, לתשתיות סיבים אופטיים ולמקורות ייצור מתחדשים. הרעיון הוא לרכז באותו אזור חוות שרתים, מתקנים סולאריים ומערכות אגירה, ולהעניק לפרויקטים שיעמדו בתנאים מסלול תכנון ורישוי מהיר יותר.

מבחינה כלכלית, מדובר ביותר מפתרון לרשת החשמל. חוות שרתים עשויות להביא לפריפריה השקעות הון, הכנסות מארנונה, תשתיות תקשורת ופעילות של ספקים מקומיים.

עם זאת, חשוב לא להפריז בתרומה הישירה לתעסוקה. הקמת חווה היא פרויקט גדול שמעסיק עובדים רבים בתקופת הבנייה, אך לאחר ההפעלה חלק מהמתקנים אינם זקוקים לכוח אדם גדול. לכן, מעבר לפריפריה יכול להיות מהלך תשתיתי חשוב, אך הוא אינו מבטיח לבדו מהפכת תעסוקה אזורית.

האפשרות השנייה: תביאו את החשמל מהבית

פתרון נוסף שנבחן הוא דרישה מחוות השרתים לדאוג לחלק ממקורות החשמל שלהן.

המשמעות יכולה להיות הקמת מערכות סולאריות ואגירה בסמוך לחווה, או חתימה על חוזה ארוך טווח עם יצרן חשמל. מבחינת המדינה, הרעיון ברור: מי שמקים צרכן ענק לא יוכל להניח שהציבור יממן לבדו את כל תחנות הכוח וקווי ההולכה הדרושים עבורו.

אבל גם פתרון כזה אינו מלא.

פאנלים סולאריים מייצרים חשמל בעיקר בשעות היום, בעוד שחוות שרתים עובדות 24 שעות ביממה. כדי להפוך את הייצור המקומי לפתרון משמעותי נדרשת גם אגירה, ולעיתים מקור גיבוי נוסף. חוזה עם תחנת כוח פרטית יכול להבטיח אספקה מבחינה מסחרית, אך אינו בהכרח פותר את העומס הפיזי על קווי ההולכה.
לכן, סביר שהמדיניות העתידית תבחן לא רק מאיפה החווה קונה את החשמל, אלא גם היכן הוא מיוצר וכיצד הוא מגיע אליה.

כאן מתחבר הדיון לסקירה הקודמת שלנו, שעסקה בהפיכת אגירת האנרגיה לנכס אסטרטגי במשק החשמל. שם ראינו שהרגולטור כבר אינו בוחן רק כמה חשמל חברה מסוגלת לייצר, אלא גם את יכולתה לאגור אותו ולספק אותו בשעות העומס. חוות השרתים מציגות את הצד השני של אותה משוואה: מול צרכן שפועל ללא הפסקה, אגירה וייצור סמוך אינם רק מנוע צמיחה לחברות האנרגיה - הם עשויים להפוך לתנאי לקבלת חיבור.

גם היעילות תיכנס למשוואה

אחד הצעדים המתונים יותר שנבחנים הוא חיוב החוות לדווח על יעילותן האנרגטית ולעמוד בתקנים מוגדרים.

בחוות שרתים, לא כל החשמל מגיע למחשבים עצמם. חלק ניכר ממנו משמש לקירור, לגיבוי ולמערכות התפעול של המבנה. ככל שהחווה יעילה יותר, היא יכולה לספק יותר כוח מחשוב באמצעות אותה כמות חשמל.

הצוות הממשלתי המליץ לבחון שימוש במדדים מוכרים, ובהם PUE, לצד תנאי סף ליעילות הציוד ואפשרות לנצל את החום שנפלט מהשרתים.
לכאורה זהו צעד טכני, אך יש לו משמעות כלכלית. אם חוות חדשות יידרשו לעמוד ברף נצילות גבוה, פרויקטים ישנים או זולים יותר עלולים להפוך לפחות כדאיים. מנגד, חברות שמפתחות מערכות קירור יעילות, פתרונות ניהול אנרגיה, אגירה וטכנולוגיות לניצול חום עשויות ליהנות מהשינוי.

כך הרגולציה אינה רק מגבלה על חוות השרתים. היא עשויה ליצור שוק חדש של פתרונות שנועדו להפחית את העומס שלהן על רשת החשמל.

ומה יקרה אם הצעדים המתונים לא יספיקו?

התרחיש החריף ביותר הוא קביעת מכסות.

במקום לאפשר לכל יזם שמצליח לעמוד בתנאים להקים חווה, המדינה עשויה להגביל את מספר המתקנים או את היקף החשמל הכולל שיוקצה לענף. אפשרות אחרת היא איסור על הקמת חוות באזורים עמוסים, בדומה להגבלות שהוטלו באזור דבלין לאחר שחוות השרתים הפכו לחלק גדול מצריכת החשמל באירלנד.

מבחינת המשק, מכסה יכולה להגן על אספקת החשמל לציבור ולמנוע מצב שבו גל השקעות פרטי מקדים את פיתוח התשתיות.
מבחינת היזמים, מדובר בסיכון משמעותי. קרקע שנרכשה, תכנון שהושלם והסכמים שכבר נחתמו עלולים לאבד חלק מערכם אם הפרויקט לא יקבל הקצאת חשמל.

אפשרות רגישה נוספת היא תמחור דיפרנציאלי - תעריף גבוה יותר לצרכני ענק שמחייבים את המשק להשקיע בתשתיות מיוחדות. אולם צעד כזה מערער את העיקרון שלפיו החשמל נמכר במחיר אחיד ושוויוני, ועלול לפתוח דיון רחב בהרבה: אם חוות שרתים משלמות יותר, מדוע לא מפעלי תעשייה, מתקני התפלה או צרכנים כבדים אחרים?

לכן, בממשלה יעדיפו ככל הנראה להתחיל במיקום, יעילות וייצור עצמי, ורק אם אלה לא יספיקו לעבור להגבלות נוקשות.

מה המשמעות עבור המשקיעים?

מבחינת החברות שמבקשות להקים חוות שרתים בישראל, החשמל כבר אינו רק סעיף בהוצאות התפעול. הוא הופך לגורם שיכול לקבוע אם הפרויקט יקום בכלל, מתי הוא יתחיל לפעול ומה תהיה רמת הכדאיות הכלכלית שלו.

פרויקט שממוקם בסמוך למקור ייצור, למתקן אגירה, לקו מתח ולתשתית סיבים עשוי ליהנות מיתרון ברור על פני חווה המתוכננת באזור שבו רשת החשמל כבר עמוסה. גם זהות הלקוחות והשימושים של החווה עשויים להשפיע בעתיד על הסיכוי שלה לקבל קדימות.

אחת החברות הישראליות הבולטות בהקשר הזה היא מגה אור. באמצעות הפעילות של Mega DC, החברה מקדמת צבר אתרים בהספק מתוכנן של יותר מ-1.5 ג׳יגה-ואט, בין היתר בבית שמש, במסמיה ובמודיעין. מעבר להיקף התוכניות, הנתון החשוב עבור המשקיעים הוא היכולת להפוך את הקיבולת המתוכננת לפעילות מסחרית. מגה אור כבר חתמה על הסכם ארוך טווח עם Nebius לאספקת כ-80 מגה-ואט במתקנים בבית שמש ובמסמיה, כאשר לשני האתרים פוטנציאל להתרחבות נוספת.
בכך החברה אינה מסתפקת ברכישת קרקע ובהקמת תשתיות, אלא פועלת במקביל להבטחת לקוחות לקיבולת שהיא מפתחת.

מבטח שמיר עשויה ליהנות מאותה מגמה מכיוון אחר. באמצעות שמיר אנרגיה מחזיקה הקבוצה בפורטפוליו של תחנות כוח קיימות ובפיתוח, ובהן תחנת אלון תבור בהספק של כ-585 מגה-ואט ותחנת קסם המתוכננת בהספק של כ-780 מגה-ואט, לצד פרויקטים נוספים.
ככל שהביקוש לחשמל מצד חוות השרתים יגדל, נכסי ייצור קיימים ופרויקטים שנמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים עשויים לקבל חשיבות אסטרטגית גדולה יותר.

שתי החברות מספקות חשיפה לחלקים שונים של אותה שרשרת ערך. מגה אור פועלת בצד של הקמת והשכרת תשתיות לדאטה סנטרים, בעוד שמבטח שמיר חשופה לצד של ייצור החשמל הנדרש להפעלתם.
במקרה של מגה אור, המשקיעים יצטרכו לבחון כמה מהקיבולת המתוכננת כבר קיבלה הקצאת חשמל, כמה ממנה מגובה בהסכמים עם לקוחות ומה היקף ההשקעה שעוד נדרש. במקרה של מבטח שמיר, הדגש יהיה על קצב הקמת התחנות, קבלת האישורים והיכולת לתרגם את העלייה בביקוש לחשמל להכנסות ולתזרים.

עם זאת, ההזדמנות מלווה גם בסיכון. מגה אור עלולה להיפגע אם הרגולטור יגביל הקמת חוות חדשות, יעביר פרויקטים לאזורים אחרים או יחייב את היזמים להשקיע בתשתיות נוספות.
מבטח שמיר, מצדה, תלויה בהשלמת פרויקטי הייצור, בקבלת אישורים ובמדיניות התחרות של משק החשמל.

לכן, המשקיעים יצטרכו להבחין בין תוכנית על הנייר לבין פרויקט בר־מימוש. מספר המגה־ואטים שמופיע במצגת אינו מספיק בפני עצמו.
צריך לבדוק כמה מהקיבולת כבר אושרה, האם קיימים חיבור חשמל ולקוחות חתומים, מי מממן את התשתיות ומהו לוח הזמנים להפעלת הפרויקט.

בסופו של דבר, המשותף למגה אור ולמבטח שמיר הוא שהערך שלהן בהקשר של חוות השרתים אינו נובע רק מהגידול בביקוש ל־AI.
הוא נובע מהיכולת שלהן להעמיד את המשאב שהופך לנדיר ביותר בענף: חשמל זמין, יציב ורציף.

השורה התחתונה

הקפאת הבקשות ל-140 יום אינה עצירה של ענף חוות השרתים בישראל. היא ניסיון של המדינה להשתלט על שוק שצמח מהר יותר מהתשתיות ומהרגולציה שנועדו לשרת אותו.

ישראל רוצה ליהנות מגל ההשקעות ב-AI, בענן ובתשתיות מחשוב. היא גם זקוקה לחוות שרתים לצרכים ביטחוניים, ממשלתיים וכלכליים. אבל רשת החשמל אינה יכולה להתייחס לכל בקשה כאילו אין לה עלות על שאר המשק.

המדיניות שתתגבש צפויה לקבוע מי יוכל להקים חווה, באיזה אזור, באיזו רמת יעילות וכמה מהחשמל יצטרך להביא בעצמו. ייתכן שהפתרון יהיה שילוב של תמריצים לפריפריה, מתקני אגירה, ייצור מקומי ותעדוף לפי תרומה. אם הצעדים האלה לא יספיקו, המכסות וההגבלות יהפכו לאפשרות ממשית.

מה שכבר ברור הוא שחוות השרתים של השנים הקרובות לא ייבחנו רק לפי גודל המבנה או מספר המעבדים שבתוכן. הנכס החשוב ביותר שלהן יהיה היכולת להבטיח לעצמן חשמל - מבלי להעמיס את העלות על הציבור כולו.