טראמפ שוב עוזב את אונסק"ו, הפעם עם טוויסט פוליטי, ומי מרוויח מהמהלך הזה?

אם השם אונסק"ו נשמע לכם מוכר אבל קצת מעורפל, זה כנראה כי לא יוצא לנו לחשוב עליו ביום־יום. אבל תופתעו לשמוע שדווקא הארגון הזה, שאחראי על אתרי מורשת עולמיים, קידום חינוך ושיתוף פעולה מדעי, עומד שוב בלב מהלך פוליטי אמריקאי. דונלד טראמפ הודיע שהוא מתכוון להוציא שוב את ארה"ב מהארגון. כן, שוב.

בקדנציה הקודמת שלו, הוא עשה בדיוק את זה, פרש בטענה שהארגון "פועל נגד ישראל" ושהוא מוטה פוליטית. אחרי שטראמפ עזב, ג’ו ביידן החזיר את ארה"ב לאונסק"ו בשנת 2023, בעיקר כי ראה איך סין מתחילה למלא את החלל שנוצר. אבל עכשיו טראמפ חוזר באותו סגנון ישן־מוכר. ארגון פרוגרסיבי, אנטי אמריקני, אנטי ישראלי, וצריך לצאת. בלי יותר מדי דיפלומטיה.

אבל מה בעצם הסיפור עם אונסק"ו ולמה זה חשוב?
הארגון קיים עוד משנות ה־40, מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ונועד לחבר בין מדינות דרך חינוך, מדע ותרבות. הוא עומד מאחורי שימור אתרים כמו עכו, ירושלים, המאצ'ו פיצ'ו בפרו, והרבה ממה שאנחנו רואים בעולם ומכנים "מורשת אנושית". אבל בשנים האחרונות, במיוחד בעידן טראמפ, התחילו לטעון שהוא הפך לפחות ניטרלי ויותר פוליטי, כולל החלטות שנחשבו פוגעניות כלפי ישראל.

עכשיו, כשארה"ב שוב בדרך החוצה, עולות שאלות גדולות. האם זה מהלך סמלי, או שיכול להיות לזה גם השפעה אמיתית? מצד אחד, ארה"ב היא תורמת ענקית לארגון, אז עזיבה כזו פוגעת במעמד ובתקציב של אונסק"ו. מצד שני, טראמפ מאותת כאן לא רק כלפי חוץ, אלא גם פנימה, לבוחרים שלו. מבחינתו, זו דרך להראות שהוא חוזר "לשמור על אמריקה", כמו שהוא אוהב להגיד.

ומי עשוי להרוויח מכל זה?
קודם כל, ישראל, שמקבלת שוב חיבוק גלוי מהמנהיג הרפובליקני, בדיוק כמו בעבר. אבל גם גורמים כלכליים בארה"ב שמעדיפים התנתקות מהעולם והעברת משאבים פנימה, יראו במהלך הזה משהו חיובי. טראמפ מדבר על להחזיר שליטה, לקצץ בזבוזים, ולהתרחק מארגונים בינלאומיים ש"לא באמת עושים כלום". מבחינתם, כל דולר שחוזר הביתה, זה רווח.

אבל חשוב גם לשים לב למה עלול להיפגע. שיתוף פעולה מדעי, השקעה באוניברסיטאות, פרויקטים חינוכיים, כל אלו ייפגעו אם ארה"ב תעזוב. בטווח הארוך, זה יכול להחליש את היכולת של מדענים, חוקרים וסטודנטים לפעול בזירה בינלאומית. אז כמו תמיד, יש מי שמרוויח, ויש מי שעלול להיתקע מאחור.

אבל הפרישה מאונסק"ו היא לא רק מהלך סמלי או אידיאולוגי, יש לה גם משמעות כלכלית ברורה, במיוחד כשזוכרים מה קרה בפעם הקודמת. בשנת 2017, כשארה"ב עזבה את הארגון, היא הפסיקה להזרים אליו תקציב של כ־80 מיליון דולר בשנה, שהיו אז כ־22% מהתקציב הכולל של אונסק"ו. בנוסף, היא השאירה חוב מצטבר של מעל 600 מיליון דולר, שהצטבר בגלל הקפאת התשלומים עוד מ־2011. התוצאה הייתה ירידה חדה ביכולת של אונסק"ו לממן פרויקטים בתחומי חינוך, מדע ותרבות, מה שגרם לסין להגדיל משמעותית את תרומתה ולהוביל פרויקטים חלופיים במדינות כמו קניה, אינדונזיה וסרי לנקה. כך, תוך פחות מחמש שנים, סין הפכה לאחת מהמדינות המשפיעות ביותר בתוך הארגון, והשקיעה בעצמה למעלה מ־40 מיליון דולר בשנה בפרויקטים שקשורים לתוכניות חינוכיות וטכנולוגיות. עבור חברות אמריקניות שפועלות בחו"ל, המשמעות הייתה פחות גישה למכרזים בינלאומיים, ירידה בהשפעה על תקנים חינוכיים, וגם קושי בשיתופי פעולה עם מוסדות באפריקה, אסיה ואפילו מזרח אירופה. מצד שני, טראמפ ואנשיו ראו בכך דווקא יתרון. "אנחנו לא צריכים לממן גופים עם אג'נדה נגדנו", אמר אחד מיועציו ב־2018. מבחינתם, כל דולר שחוזר הביתה, עדיף. בפועל, חלק מהכסף באמת נותב פנימה, אך בלי תיאום עולמי, גופים אמריקניים כמו אוניברסיטאות ומכוני מחקר הפסידו שיתופי פעולה ומענקים בגובה של עשרות מיליוני דולרים בשנה. ככה או ככה, מדובר בצעד עם השלכות כלכליות רחבות - הרבה מעבר לאותיות הקטנות של האו"ם.

ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה?
שפוליטיקה בינלאומית זה לא רק מלחמות וסנקציות. לפעמים, פרישה מארגון תרבות יכולה להעביר מסר הרבה יותר עמוק. האם אנחנו בוחרים בשיתוף פעולה או בהתכנסות פנימה? האם השקעה בחינוך ותרבות היא מותרות, או תנאי בסיסי לעתיד חזק?
וכשאנחנו בוחנים השקעות, מדיניות או אפילו שוקי מניות, כדאי לזכור שהסיפור האמיתי לא תמיד נמצא בכותרות. לפעמים הוא מתחיל בארגון קטן באו"ם, ומסתיים בשאלה גדולה על מי אנחנו רוצים להיות בעולם.