אחד המעברים החשובים שלא שמעתם עליו ועכשיו הוא במרכז הסיפור

איראן הודיעה כי היא הולכת לסגור את ״מצרי הורמוז״ והעולם כבר שוקל את ההשלכות הכלכליות.
רוחבו נע בין 35 ל־95 קילומטרים בלבד, אבל אין כמעט מקום על כדור הארץ שלא ירגיש את ההשפעות אם הוא ייחסם. ״מצרי הורמוז״, המעבר הצר שמחבר בין המפרץ הפרסי לים הערבי, נחשב לעורק תחבורה ימי חיוני ברמה עולמית. דרך המיצר הזה עובר כשליש מהובלת הנפט הגולמית דרך הים, בערך 20.5 מיליון חביות נפט ביום וכ־20% מהגז הטבעי בעולם.

קרדיט: כלכליסט

המדינות שתלויות לחלוטין במעבר הזה כוללות את ערב הסעודית, כווית, עיראק, קטאר ואיחוד האמירויות. אבל זה לא נגמר שם, 70% מהמטענים שמועברים דרך המיצר מיועדים לאסיה ובראשן הודו, סין ויפן. בלי מצרי הורמוז, הדרך היחידה שלהם לקבל אנרגיה היא להתבסס על מלאים קיימים או על מקורות חלופיים ויקרים יותר, אם בכלל זמינים.

בימים האחרונים, בעקבות תקיפות אוויריות משמעותיות על מתקני גרעין באיראן, מהלך בוצע על ידי ארה״ב, הודיעה טהראן על סגירה “רשמית” של המיצרים או לפחות רמזה על כך באופן ברור. לפי דיווחים, נעשו כבר מהלכים אופרטיביים בשטח כמו הנחת מוקשים ימיים, דבר שיכול לעצור אוניות סוחר. הסוחרים לא מחכים, מחיר הנפט הגולמי (ברנט) עלה בשבוע אחד ב־11%, והתחזיות מדברות על 100-130 דולר לחבית אם תתרחש חסימה מלאה. הערכות קיצוניות מדברות אפילו על 400 דולר, אך סביר להניח שזה תרחיש קצה בלבד.

המשמעות הכלכלית חורגת הרבה מעבר לתחום האנרגיה. אם מצרי הורמוז ייחסמו לחלוטין, ייקח שבועות, אם לא חודשים, לשנות מסלולים לוגיסטיים, להקים תשתיות חלופיות ולתאם פתרונות דיפלומטיים. זה יגרום להתייקרות בשינוע, שתתגלגל למחירי מזון, מוצרים ושירותים בכל העולם. גם מדינות שאין להן קשר ישיר לנפט מהמפרץ, כמו מדינות אירופה או ישראל, יושפעו פשוט כי כל דבר שיש לו קשר לנפט או גז יהיה יקר יותר.

מבחינת איראן, היא אומנם מאותתת למערב שהיא מוכנה להשתמש בקלף הזה, אבל כל חסימה של המצרים תפגע גם בה. כ־90% מהנפט שאיראן מצליחה לייצא, רובו לסין, עובר גם הוא דרך הורמוז. במילים אחרות, סגירה כזו תעצור את הכלכלה האיראנית יחד עם הכלכלה העולמית. לא פחות חשוב, מדובר בצעד שיכול להצדיק תגובה צבאית מצד ארצות הברית, מהלך שטהראן מעוניינת ככל הנראה להימנע ממנו בשלב זה.

דווקא בגלל זה, אומרים מומחים, האיום עצמו הוא הנשק האמיתי. כמו ב־2012 שהיא איימה לסגור את המעבר ובאותה תקופה מחיר הנפט לחבית זינק מעל 100$, אז השתמשה איראן באותו קלף כדי ללחוץ נגד סנקציות, גם הפעם ייתכן שמדובר באיום שנועד להשיג השפעה פוליטית, לא סגירה בפועל. בינתיים, זה מספיק כדי לערער את השוק, להכניס לחצים על ישראל מהקהילה הבינלאומית ולגרום למדינות כמו הודו וסין להפעיל כובד מדיני כדי להרגיע את המצב.

למרות שמדובר באיום כבד משקל, כמה מדינות במפרץ כבר נערכו מראש לתרחיש כזה, לפחות באופן חלקי. איחוד האמירויות בנתה את צינור אבו דאבי-פוג’יירה, שמעביר נפט ישירות לנמל פוג’יירה בים הערבי, דרומית להורמוז, מבלי להזדקק למעבר דרך המיצרים. ערב הסעודית מפעילה את צינור East-West, שמעביר נפט מהמזרח שלה ישירות לים האדום ולנמל ינבוע, ועוקף לגמרי את המפרץ הפרסי. גם עיראק מחפשת דרכים להרחיב את יצוא הנפט, דרך נמל עקבה בירדן או צינור קירקוק-ג’יהאן שמוביל לנמל טורקי.
אלא שחשוב להדגיש, כל הפתרונות האלו טובים להקלות נקודתיות בלבד. הם לא בנויים להתמודד עם חסימה מלאה של הורמוז לאורך זמן, לא מבחינת כמות, לא מבחינת קיבולת, ובוודאי לא כשכל האזור נכנס למצב חירום.

אז למה זה כל כך קריטי?
כי בנתיים למעבר הזה אין תחליף. הנתיב הימי דרך הים האדום? לא רלוונטי במקרה הזה. הנחת צינורות לנמלים אחרים? קיימת רק בחלק קטן מהמדינות. גם ערב הסעודית, שהשקיעה בנמל בחוף המערבי שלה, לא יכולה להחליף לחלוטין את השימוש בהורמוז. מה שגורם למציאות הזו להיות ברורה יותר, כל עיכוב, כל חסימה גם אם היא אפילו זמנית פוגעת ישירות באספקה העולמית.

בשורה התחתונה, מצרי הורמוז הם לא רק קו מים על המפה, אלה גם קו שמשפיע על הכלכלה הגלובלית. אם איראן תלך עד הסוף, זה יגרום לכמה מדינות או גופים גדולים להתחיל לחשוב על צעדים הבאים שלהם.