הנשק של ארה״ב נגד משבר הנפט הבא הולך ונשחק

מקור: משרד מבקר הממשל של ארה״ב
בתמונה, אחד ממאגרי הנפט לאורך חופי טקסס

המאגר שנולד מתוך משבר האנרגיה

מאגר הנפט האסטרטגי של ארה״ב הוקם בעקבות משברי הנפט של שנות השבעים. האמברגו שהטילו יצואניות נפט המחיש לוושינגטון עד כמה הכלכלה האמריקאית רגישה להחלטות שמתקבלות מחוץ לגבולותיה. המטרה הייתה להחזיק מלאי ממשלתי גדול שאפשר יהיה להעביר במהירות לבתי זיקוק במקרה של מחסור.

הנפט מאוחסן ב60 מערות מלח עמוקות בארבעה אתרים לאורך חופי טקסס ולואיזיאנה. Bryan Mound וBig Hill נמצאים בטקסס, ואילו West Hackberry וBayou Choctaw נמצאים בלואיזיאנה. המיקום אינו מקרי. באזור נמצאים חלק גדול מבתי הזיקוק, הצינורות והנמלים החשובים של תעשיית האנרגיה האמריקאית.

מקור: CNBC
בתמונה ניתן לראות את מיקומי אתרי מאגרי הנפט בארה״ב

מערות מלח מתאימות לאחסון נפט מפני שהן יכולות להכיל כמויות עצומות בעלות נמוכה יחסית. המלח גם אוטם את החללים באופן טבעי ומקשה על הנפט לחלחל החוצה. הקיבולת המורשית של המאגר עומדת על כ713.5 מיליון חביות, אף שמשרד האנרגיה מעריך שהקיבולת המעשית שלו קרובה יותר ל680 מיליון חביות.

מתקני השאיבה והצנרת שמעל הקרקע הם החיבור בין מערות המלח העמוקות לבין בתי הזיקוק והצינורות המסחריים. תקלה במערכת הזאת יכולה להגביל את זמינות הנפט גם אם המערה עצמה מלאה.

איך מוציאים נפט ממערה בעומק האדמה

כדי להעלות את הנפט אל פני הקרקע, מפעילי המאגר מזרימים מים אל תחתית המערה. הנפט קל יותר מהמים ולכן נדחף כלפי מעלה, נכנס אל באר השאיבה ומועבר משם לצינורות ולמערכת ההפצה.

זה נשמע פשוט, אבל לכל משיכה יש מחיר פיזי. המים שמוזרמים פנימה ממיסים חלק מקירות המלח ומרחיבים בהדרגה את המערה. משיכה מלאה היא למעשה פעולה שמשנה את המבנה הגיאולוגי שבו הנפט מאוחסן.

המערות שהקים משרד האנרגיה תוכננו להיות יציבות מבחינה גיאולוגית למשך עד חמישה מחזורי משיכה מלאים. בפועל, המאגר עבר עשרות אירועי שחרור גדולים וקטנים מאז 1985. משיכות חלקיות ולאחריהן מילוי מחדש יכולות להמיס שוב ושוב את אותו אזור במערה וליצור צורות שאינן רצויות מבחינה הנדסית.

כל מחזור משיכה מרחיב מעט את נפח המערה ומצמצם את המרחק בינה לבין מערות סמוכות בתוך כיפת המלח. התהליך אינו אומר שמערה עומדת בהכרח לקרוס, אך הוא מקצר בהדרגה את אורך החיים שלה ומחייב מעקב, תחזוקה ותכנון מדויקים יותר.

הבעיה הגדולה יותר עשויה להיות דווקא מחוץ למערות

האזהרות החמורות לגבי האפשרות של פגיעה במערות יצרו תמונה של מאגר שעומד בפני סכנת קריסה. התמונה בפועל מורכבת יותר.

בדיקה של Sandia National Laboratories, גוף מחקר ממשלתי שעוקב אחר מצב המאגר, מצאה כי רוב המערות נשארו במצב טוב מאוד לאחר השחרור הגדול של 2022. נכון לסוף 2024, 47 מתוך 60 המערות, כ78%, היו בעלות יכולת לבצע לפחות ארבע משיכות נוספות. לכל המערות מלבד אחת נותרה יכולת לבצע לפחות משיכה נוספת.

בחלק מהמקרים, המשיכה הגדולה של 2022 אף שיפרה את צורתן של מערות שבהן נוצרו בעבר גשרי מלח. מכאן שהטענה שכל שחרור גדול פוגע באופן מיידי בכל המערות אינה נתמכת בממצאים.

החשש המיידי יותר נמצא בבארות ובתשתיות שמאפשרות להגיע אל הנפט. הבארות הן למעשה הקשיות שדרכן ממלאים ומרוקנים את המערות. חלקן מתיישנות, חלקן סובלות מעיוותים וחלק מהמערות תלויות בנקודת גישה אחת בלבד. בדיקה מ2024 מצאה שקצב העיוות של חלק מהבארות גבוה מקצב הטיפול של משרד האנרגיה בבעיה.

גם הצינורות, מערכות סילוק מי המלח, מתקני הכיבוי והמשאבות דורשים השקעות. מאז 2013 נרשמו במאגר 16 תקלות ציוד משמעותיות. בינואר 2026 דלפו כמעט 170 חביות נפט באתר Bryan Mound בעקבות קרע בצינור שלא הוחלף במסגרת תוכנית השדרוג. כ100 חביות נאספו והצינור עבר תיקון זמני.

פקידי משרד האנרגיה תיארו בפני מבקר הממשל תשתית שמוחזקת באמצעות פתרונות זמניים, ללא ודאות לגבי משך הזמן שבו הם ימשיכו לעבוד. המשמעות היא שהסיכון אינו רק גיאולוגי. הוא תפעולי, תקציבי וניהולי.

כמה נפט חייב להישאר במאגר

אין כיום הסכמה מקצועית על רמת המלאי שמתחתיה המאגר כבר אינו יכול לפעול בצורה בטוחה ויעילה.

משרד האנרגיה טוען שלפחות 70 מיליון חביות צריכות להישאר במאגר כדי לשמור את קצות צינורות השאיבה בתוך שכבת הנפט ולא בתוך המים. מבחינה פיזית, זהו הרף המינימלי שמאפשר להמשיך לנהל את המערות.

הרף הזה אינו מבטיח שהמאגר יוכל להזרים נפט במהירות הנדרשת בזמן משבר. פרופסור סידהארת מיסרה מאוניברסיטת טקסס מעריך שהרצפה התפעולית המעשית נמצאת בין 250 ל300 מיליון חביות. מתחת לרמה הזאת, שכבת הנפט בחלק העליון נעשית דקה יותר, בוצה עלולה להתקרב אל פתחי השאיבה והמערכת עלולה לאבד חלק מיכולת ההזרמה המהירה שלה.

Rapidan Energy מציגה הערכה מתונה יותר ומציבה רף רך של כ170 מיליון חביות. מתחתיו, מגבלות התשתית והחשש לשלמות המערות הופכים משיכות נוספות לבעייתיות יותר.

הפער הגדול בין 70 מיליון, 170 מיליון ו300 מיליון חביות נובע מכך שכל מספר מתייחס לשאלה מעט שונה. רף אחד מתאר את המינימום הפיזי, רף אחר את היכולת התפעולית המעשית ורף נוסף את הנקודה שבה הסיכון מתחיל לעלות. אין כיום מספר אחד שמגדיר בוודאות מתי המאגר מפסיק להיות שימושי.

לא כל חבית במאגר באמת זמינה

בסוף דצמבר 2025 יותר מרבע ממלאי הנפט במאגר לא היה זמין למשיכה, בשל עבודות בנייה והשבתת מערות. אתר Big Hill לא היה פעיל באותה נקודת זמן בשל עבודות שדרוג, ובאתרים נוספים היו מגבלות על מילוי ומשיכה.

גם אם המלאי יעמוד על כ243 מיליון חביות לאחר סיום השחרור הנוכחי, אין פירוש הדבר שאפשר להזרים את כל הכמות הזאת מיד לשוק. חלק מהנפט עשוי להיות מוגבל בשל עבודות, מצב הבארות, לחץ אדים גבוה או יכולת הצינורות המסחריים לקלוט כמות נוספת.

זוהי נקודה חשובה מפני שהערך האמיתי של המאגר אינו נמדד רק במספר החביות. הוא נמדד בקצב שבו ניתן להעביר אותן לבתי הזיקוק בשעה שהשוק נמצא במחסור. מאגר גדול שאי אפשר לרוקן במהירות מספק הגנה חלשה יותר ממאגר קטן אך מתוחזק ונגיש.

גם הדמוקרטים וגם הרפובליקנים השתמשו במאגר

הוויכוח סביב השימוש במאגר הפך עם השנים גם לוויכוח פוליטי. ממשל ביידן שחרר 180 מיליון חביות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה ב2022, המהלך היחיד הגדול ביותר שבוצע במאגר עד אז. מחוקקים רפובליקנים הזהירו באותה תקופה מפני שחיקת המלאי והפגיעה האפשרית במערות.

כעת ממשל טראמפ מבצע שחרור מתוכנן של 172 מיליון חביות בעקבות השיבושים שנגרמו ממלחמת איראן. השחרור הוא חלק מפעולה מתואמת של 32 חברות בסוכנות האנרגיה הבינלאומית, שאישרו הזרמה משותפת של 400 מיליון חביות נפט ומוצרי דלק. משרד האנרגיה העריך שהחלק האמריקאי יימסר לאורך כ120 ימים.

מאז 1985 שחררה ארה״ב יותר מ500 מיליון חביות ביותר משלושה תריסרי אירועים. כמעט 70% מהנפט ששוחרר עד סוף 2025 יצא מהמאגר החל מ2014. לא כל השחרורים נועדו לטפל במצב חירום. חלק מהנפט נמכר גם כדי לממן את תקציב הממשל ואת שדרוג המאגר עצמו.

השימוש הגובר מעיד שהמאגר הפך מכלי שנשמר לאירועים נדירים לכלי שמופעל בתדירות גבוהה יותר. הבעיה היא שההשקעות בתשתית לא תמיד התקדמו באותו קצב.

מה המשמעות עבור המשקיעים

מאגר קטן יותר משאיר לארה״ב פחות יכולת לרסן זינוק נוסף במחיר הנפט אם המלחמה עם איראן תתרחב או אם יתרחש שיבוש חדש באספקה.

חברות הפקה כמו אקסון מוביל (XOM), שברון (CVX), קונוקו פיליפס (COP), אוקסידנטל (OXY) וEOG Resources (EOG) עשויות ליהנות ממחירי נפט גבוהים יותר. גם חברות שירותי נפט כמו SLB (SLB) והליברטון (HAL) עשויות להרוויח בהמשך אם המפיקות יגדילו את תקציבי הקידוחים.

מנגד, חברות תעופה כמו דלתא (DAL), יונייטד (UAL) ואמריקן איירליינס (AAL) עלולות להיפגע מהתייקרות הדלק הסילוני. לחץ דומה עשוי להגיע גם לחברות שילוח כמו FedEx (FDX) וUPS (UPS).

משקיעים שמעדיפים תעודות סל יכולים לעקוב אחר XLE לחשיפה לחברות האנרגיה הגדולות, XOP לחשיפה ממוקדת יותר למפיקות נפט וגז וUSO לחשיפה באמצעות חוזים עתידיים למחיר הנפט. בצד השלילי, JETS מספקת חשיפה לענף התעופה שעלול להיפגע מעלויות דלק גבוהות.

ההשפעה הרחבה יותר עוברת דרך האינפלציה והריבית. אם מחירי האנרגיה יישארו גבוהים, הפד עלול להתקשות להוריד ריבית. לכן המשקיעים צריכים לעקוב אחר מחיר החבית, ההתפתחויות מול איראן, קצב השחרור מהמאגר וכמות הנפט שבאמת זמינה למשיכה.

פוליסת הביטוח עדיין קיימת אבל היא כבר פחות חזקה

מאגר הנפט האסטרטגי של ארה״ב אינו עומד בהכרח בפני קריסה. רוב מערות המלח עדיין נמצאות במצב טוב, ולמשרד האנרגיה נותרה יכולת להמשיך לשחרר נפט. עם זאת, ירידת המלאי חושפת מערכת שבה הבארות, הצינורות והמשאבות הופכים בהדרגה למגבלה לא פחות חשובה מכמות החביות.

מה שכבר השתנה הוא מרווח הביטחון. ארה״ב משתמשת כעת בחלק משמעותי מהמאגר כדי להתמודד עם המשבר הנוכחי, ובכך משאירה לעצמה פחות גמישות לקראת המשבר הבא. מה שעדיין לא הוכרע הוא מהי רמת המלאי המינימלית שמאפשרת למאגר לפעול במהירות וללא שחיקה מוגזמת.

הסיכון המרכזי אינו רק שיום אחד ייגמר הנפט, אלא שהנפט יישאר מתחת לאדמה בזמן שהמערכת תתקשה להזרים אותו בקצב שהשוק צריך. עבור המשקיעים, זהו עוד גורם שמגדיל את הסיכון לתנודתיות במחירי האנרגיה, לאינפלציה עקשנית יותר ולתגובות חדות יותר בכל אירוע גיאופוליטי או תפעולי חדש.