לא רק יותר ישראלים עוזבים אלא דווקא אלה שהמדינה מתקשה להרשות לעצמה לאבד

אפשר לספור הגירה במספר האנשים שעוזבים, אבל זו רק שכבה אחת של הסיפור. עובד צעיר בתחילת דרכו, רופא בשיא הקריירה ומהנדסת תוכנה בעלת הכנסה גבוהה נספרים כל אחד כאדם אחד, אף שההשפעה הכלכלית של עזיבתם שונה מאוד. המדינה מאבדת לא רק תושב, אלא גם עבודה, צריכה, ידע מקצועי ותשלומי מס שיכלו להישאר בישראל במשך שנים.

הפער הזה מסביר למה המחקר החדש של החטיבה לתכנון וכלכלה ברשות המסים חשוב. הנתונים מראים שמספר הישראלים שעוזבים גדל, אך השינוי המשמעותי יותר נמצא בהרכב שלהם. חלק גדול יותר מהעוזבים מגיע מהעשירון העליון, מגילי 40 עד 50 ומענפים בעלי שכר גבוה כמו הייטק ובריאות. במילים פשוטות, ישראל לא רק מאבדת יותר אנשים. היא מאבדת יותר אנשים שנמצאים בשלב שבו התרומה הכלכלית שלהם גבוהה במיוחד.

המספר הכולל מספר רק חלק מהסיפור

מספר העוזבים גדל בכ50% לעומת השנים שקדמו למגפת הקורונה. בשנים 2015 עד 2019 מספר העוזבים היה יציב יחסית, ואחר כך ירד זמנית בעקבות מגבלות התנועה בתקופת הקורונה. משנת 2022 הקצב החל לעלות, ובשנים 2023 ו2024 השינוי כבר הפך ברור יותר.

חשוב להבין מי נכלל במחקר. עוזב הוגדר כאזרח ששהה מחוץ לישראל לפחות 90 ימים ברציפות בשנת היציאה ולמעלה מ270 ימים בשנה שלאחריה, לאחר ששהה בישראל לפחות 100 ימים בשנה שקדמה לעזיבה. החוקרים הוסיפו תנאי של מגורים בישראל במשך שלוש שנים לפחות לפני היציאה, כדי לצמצם השפעה של אנשים שהגיעו לישראל לזמן קצר ועזבו שוב.

ההגדרה הזאת מודדת הגירה, אך היא לא קובעת שאותו אדם ניתק את תושבות המס שלו. תושבות לצורכי מס נבחנת באופן פרטני לפי מרכז החיים, המשפחה, מקום המגורים, העבודה והקשרים הכלכליים. ההבחנה חשובה, מפני שלא כל אדם שעבר לחוץ לארץ מפסיק מיד לשלם מס בישראל.

המדינה מאבדת יותר הכנסה מכל אדם שעוזב

השינוי הבולט ביותר נמצא בהכנסות של העוזבים. בשנים 2015 עד 2019 ההכנסה השנתית הממוצעת שלהם בשנה שלפני היציאה עמדה על כ125 אלף שקל. בשנת 2024 היא הגיעה לכ200 אלף שקל, עלייה ריאלית של כ60%. בעבר הכנסת העוזבים הייתה דומה להכנסה הממוצעת באוכלוסייה, וכיום היא גבוהה ממנה בכ50%.

אותו שינוי מופיע גם בתשלומי המס. עד 2019 שילמו העוזבים בשנה שלפני יציאתם מס הכנסה בהיקף שנתי של כחצי מיליארד שקל. בשנים 2023 ו2024 הסכום הגיע לכ1.2 מיליארד שקל בכל שנה. מספר העוזבים גדל בכ50%, אך המס ששילמו לפני היציאה עלה בכ150%. הפער מלמד שהמדינה מאבדת אוכלוסייה בעלת יכולת השתכרות גבוהה יותר מבעבר.

 

מקור: רשות המסים.

רשות המסים מתארת פער של כ700 מיליון שקל בין תשלומי המס של שנתוני העוזבים כיום לבין התשלומים שאפיינו את התקופה שקדמה לקורונה. זהו אובדן פוטנציאלי לכל שנת עוזבים חדשה ולא סכום שנמחק מיד מקופת המדינה. חלק מהעוזבים ממשיכים להיות תושבי ישראל לצורכי מס, חלקם משלמים מס על הכנסות שמקורן בישראל וחלק מהחיובים נקבעים רק לאחר מספר שנים.

המחקר מציג גם תרחיש שבו הפער מצטבר לכ3.5 מיליארד שקל בשנה בתוך כחמש שנים אם המגמה תימשך. צריך להתייחס לכך כתרחיש המחשה ולא כתחזית תקציבית ודאית. הוא מניח שכל שנת עוזבים חדשה מוסיפה אובדן דומה, בלי לקבוע כמה מהעוזבים יחזרו, כמה ימשיכו לשלם מס בישראל וכיצד הכלכלה תשתנה בתקופה הזאת.

העשירון העליון משנה את התמונה

שיעור העוזבים מהעשירון העליון עלה מכ0.3% בשנה בעבר ליותר מ0.5% בשנת 2024, זינוק של כ80%. בקרב העשירונים התחתונים שיעור העזיבה נותר יציב לאורך העשור ואף ירד בחלק מהמקרים. המשמעות היא שהעלייה בהגירה לא מתחלקת באופן שווה בין שכבות האוכלוסייה.

העשירון העליון מרכז 67% מכלל ההכנסות של העוזבים וכ86% ממס ההכנסה ששילמו לפני יציאתם. הנתונים האלה מסבירים כיצד תנועה של קבוצה קטנה יחסית יכולה ליצור השפעה גדולה על הכנסות המדינה. מערכת המס הישראלית נשענת במידה רבה על בעלי הכנסות גבוהות, כך שגם שינוי שנראה קטן באחוז העוזבים עשוי להפוך למשמעותי מאוד מבחינה תקציבית.

התרשים מטה מראה ששיעור העוזבים עלה בעיקר בחלק העליון של התפלגות ההכנסות. העשירון העליון מרכז את רוב ההכנסה ואת רוב מס ההכנסה של אוכלוסיית העוזבים.

מקור: רשות המסים.

העובדים עוזבים דווקא בשיא הקריירה

הגירה הייתה תמיד נפוצה יותר בקרב צעירים, אך שיעור העוזבים בגילי 20 עד 30 נותר יציב סביב 1% בשנה לאורך העשור. השינוי החריף נרשם בקרב בני 40 עד 50. שיעור העוזבים בקבוצה הזאת עלה מכ0.4% לכ0.7% בשנת 2024, עלייה של כ60%.

חלקם של בני 40 עד 50 מקרב העוזבים מעל גיל 20 גדל מכ13% לפני כעשור לכ20% כיום. זו קבוצת גיל שנמצאת לרוב בשיא הקריירה, אחרי שנים של הכשרה וניסיון ולפני שנות עבודה רבות נוספות. ההכנסה הכוללת של בני הקבוצה לפני עזיבתם שולשה מכ900 מיליון שקל בשנה לכ2.7 מיליארד שקל, והמס ששילמו גדל בכ165%.

הפגיעה האפשרית רחבה יותר מאובדן המס הישיר. עובד מנוסה שעוזב לוקח איתו ידע, קשרים מקצועיים ויכולת להכשיר עובדים צעירים. לעיתים מדובר גם במנהל, יזם או מומחה שמייצר פעילות כלכלית סביבו. קשה למדוד את ההשפעה הזאת במסמך המבוסס על נתוני מס, אך היא חשובה להבנת התמונה הרחבה.

הייטק ובריאות משלמים את המחיר

מספר העוזבים שעבדו בהייטק גדל בכ150%, כלומר פי שניים וחצי בערך לעומת נקודת ההשוואה. בענף הבריאות נרשמה עלייה של יותר מ100%. בענפים בעלי שכר נמוך יותר, בהם חינוך ותעשייה, לא נמצא שינוי משמעותי דומה.

הנתונים האלה מעוררים שתי שאלות שונות. הראשונה נוגעת להכנסות המדינה, מפני שעובדי הייטק ורופאים משתייכים לא פעם לקבוצות שכר גבוהות. השנייה נוגעת ליכולת של המשק להחליף אותם. המדינה יכולה להתמודד עם ירידה זמנית בהכנסות אם עובדים חדשים נכנסים לשוק וממלאים את הפער, אך החלפה של רופא מומחה או איש טכנולוגיה מנוסה דורשת הכשרה ארוכה.

המחקר אינו מודד כמה עובדים חזרו לישראל, אם העוזבים ממשיכים לעבוד עבור חברות ישראליות או אם מקומם התמלא. הוא גם לא מוכיח שהעזיבה נגרמה מאירוע מסוים. החוקרים מציגים כשתי אפשרויות את השינויים בשוק העבודה לאחר הקורונה ואת האירועים המדיניים והביטחוניים מאז תחילת 2023, אך הנתונים לא מאפשרים להפריד ביניהן.

האם גם הכסף מתחיל לעזוב

לצד נתוני ההגירה נרשמה עלייה במספר הישראלים שדיווחו על הוצאת יותר מחצי מיליון שקל מגבולות המדינה. בשנים 2023 ו2024 מספר המדווחים הוכפל בקרב כלל האוכלוסייה, ובקרב מי שעזבו את ישראל הוא עלה פי ארבעה.

הנתון מסקרן, אך צריך לקרוא אותו בזהירות. הדיווח מופיע בטופס 1301, שמוגש בעיקר בידי עצמאים, בעלי הכנסות גבוהות ואנשים המחויבים בדוח שנתי. מדובר במאות בודדות של מדווחים ולא בכלל הציבור. רשות המסים יודעת שהועבר סכום גבוה מחצי מיליון שקל, אך לא מה היה הסכום המדויק בכל מקרה. אין כאן מדידה מלאה של יציאת ההון מישראל.

אחת האפשרויות שמעלים החוקרים היא שחלק מהישראלים מפזרים סיכונים ומחזיקים שיעור גדול יותר מנכסיהם מחוץ למדינה. זו השערה סבירה, אך עדיין לא מסקנה מוכחת. כדי להבין אם מדובר בשינוי עמוק צריך לעקוב אחר מספר המדווחים, היקף ההעברות בפועל, השקעות ישראלים בחוץ לארץ והקשר בין העברת הכסף לעזיבה פיזית.

הבעיה האמיתית נמצאת בהרכב העוזבים

המחקר אינו אומר שכל אדם שעוזב מנתק קשר כלכלי עם ישראל, והוא גם לא מאפשר לחשב במדויק כמה מס תאבד המדינה. הוא כן מצביע על שינוי שקשה להתעלם ממנו. העוזבים החדשים מבוגרים יותר, מרוויחים יותר ומשלמים יותר מס בהשוואה לעוזבים בעבר.

זהו ההבדל בין בעיית הגירה דמוגרפית לבעיה כלכלית. השאלה החשובה היא לא רק כמה ישראלים יצאו, אלא כמה מהם יחזרו, כמה ימשיכו לעבוד עם המשק הישראלי והאם המדינה מצליחה לשמור על עובדים מיומנים בשיא הקריירה. אם העלייה תתברר כאירוע זמני, הפגיעה עשויה להיות מוגבלת. אם היא תהפוך למגמה ארוכת טווח, העלות תופיע בהכנסות המדינה, במערכת הבריאות, בענף הטכנולוגיה וביכולת של המשק לצמוח.