הזיגזג של טראמפ שמרוקן את תקציב הביטחון

בשנים האחרונות מתברר כי המחיר הכבד של המלחמה אינו נמדד רק בימי הלחימה האקטיביים או בכמות התחמושת שנורית במערכה, אלא גם ואולי בעיקר במרחב הנתונים האפור שביניהם.
תופעת ה(TACO (Trump Always Chickens Out, המתבטאת בסבבים חוזרים ונשנים של איומים אמריקאיים חריפים והתקפלות ברגע האחרון, מייצרת עבור מערכת הביטחון הישראלית מלכוד כלכלי ומבצעי חסר תקדים.
כל הזעקת אמת כזו דורשת הקפצה בהולה של רבבות מילואימניקים, שעות טיסה יקרות ודריכות שיא של מערכות ההגנה, בעלות מיידית של מאות מיליוני שקלים לסבב. כשהתקציב כבר שוחק את רף ה51 מיליארד שקל ומערך המילואים נמצא על פי תהום, ההפכפכות המדינית של הבית הלבן הופכת מאתגר אסטרטגי לעול כלכלי וחברתי ישיר על גבו של המשק הישראלי.

מלכוד הTACO

המונח TACO מתאר דפוס התנהלות חזרתי ומחזורי של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בזירה הבינלאומית.
המנגנון מתחיל לרוב בהסלמה מילולית חריפה המתבטאת בהצהרות דרמטיות ברשת החברתית Truth Social ובאיומים ישירים על תקיפת תשתיות קריטיות של מדינות אויב, כדוגמת משק האנרגיה באיראן. איומים פומביים אלו מייצרים תגובת שרשרת מיידית, שבה הצד המאוים משיב באיומי נגד לפגיעה בתשתיות אסטרטגיות במפרץ הפרסי ובישראל (כולל אסדות הגז בים התיכון).
תגובת שרשרת זו אינה מותירה למערכת הביטחון הישראלית ברירה, והיא נאלצת להיכנס באופן מיידי למצב של דריכה וכוננות שיא מבצעית.

אולם, דווקא בנקודת הטיפוס הקריטית שבה נראה כי עימות כולל עומד לפרוץ בתוך שעות, מגיע שלב הזיגזג המאפיין את המודל.
כעבור פרק זמן קצר, לעיתים שעות ספורות עד ימים אחדים, הנשיא האמריקאי משנה את הכיוון בחדות, מפרסם מסרים מרגיעים על חזרה לשולחן המשא ומתן, וטוען כי הצד השני מעוניין בהסכם.
עבור צה"ל ומערכת הביטחון, הדינמיקה הזו מתורגמת למלכוד יקר במיוחד, אף על פי שהאיום מתפוגג ברגע האחרון וההקפצה מבוטלת, המחיר הכבד של גיוס החירום, שעות הטיסה של חיל האוויר והגברת הדריכות ההגנתית כבר נגבה במלואו, ובכך הופך דפוס ה-TACO למנגנון שוחק שמכביד ישירות על תקציב המדינה.

המחיר האסטרונומי של כוננויות הסרק

התפיסה המוטעית היא שכל עוד לא נורתה ירייה אחת ולא שוגר מיירט בודד, האירוע המבצעי אינו עולה למדינה דבר.
במציאות הביטחונית הישראלית, ההפך הוא הנכון, עצם תהליך ההקפצה של צה"ל גורר אחריו שרשרת תגובות כלכלית מיידית, שבה כל דקה של דריכות מתורגמת להוצאה כספית אדירה.
השלב הראשון והיקר ביותר בתהליך זה הוא גיוס החירום הבהול של כוח האדם. ברגע שמוכרזת כוננות עליון, נשלחים אלפי צווי 8 דיגיטליים וטלפוניים לטייסים, לצוותי אוויר, למערכים טכניים, ללוחמי הגנה אווירית, ליחידות מודיעין מיוחדות ולצוותי חילוץ והצלה של פיקוד העורף.
הפסקת עבודתם של רבבות אזרחים מהיום להיום, לצד הפיצוי היומי הישיר המשולם להם והמעטפת הלוגיסטית הכרוכה בקליטתם, מייצרים תג מחיר של עשרות מיליוני שקלים עוד לפני שהראשון שבהם עלה על מדים.

לצד הנטל האנושי, המערך האווירי הופך מיד למנוע של שריפת תקציבים בקצב מסחרר.
במצבי דריכות לקראת עימות אזורי, חיל האוויר מזניק מטוסי קרב, מסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים לסיורים מתמשכים באוויר, או מחזיק אותם על המסלולים במצב של מנועים פועלים.
שעת טיסה של מטוס קרב מתקדם מוערכת בעשרות אלפי דולרים, הכוללים דלק סילוני, בלאי מכלולים יקר, ותחזוקה טכנית מורכבת בתום הטיסה. כאשר עשרות כלי טיס שוהים באוויר לאורך שעות ואף ימים סביב השעון רק כדי לחכות להתפתחות שלא מגיעה, עשרות מיליוני שקלים פשוט מתאדים באוויר ללא כל תפוקה מבצעית מאזנת.

במקביל לזירה האווירית, הזרוע היבשתית והמערך הלוגיסטי נכנסים גם הם לסחרור תפעולי בעלויות עתק. כוננות שיא מחייבת שינוע מיידי של יחידות יבשתיות אל החזית הצפונית וגבולות נוספים, כולל הובלת כלי רק"ם (רכב קרבי משוריין) על גבי מובילים כבדים, פריסת מפקדות שטח וציוד תקשורת מוצפן, והקמת תשתית לוגיסטית מלאה לאלפי לוחמים.
בנוסף, המערכת נדרשת לבצע השלמות מלאים דחופות, החל מציוד רפואי ועד תחמושת ספציפית המותאמת למתארי התקיפה שעל הפרק. רכש חירום כזה נעשה לרוב במחירי פרימיום מזורזים, ומביא עמו בלאי מואץ של הציוד הקיים עוד בטרם נעשה בו שימוש מבצעי בפועל.

קרדיט: כאן 11

כדי להבין את ממדי התופעה, די להביט בקרב 17 השעות שאירוע ביוני האחרון, כדוגמה מייצגת למחיר הישיר של ימי קרב קצרים.
באותו אירוע נקודתי, שבו שיגרה איראן כ20 טילים לעבר ישראל בתגובה לתקיפה בדאחיה, הסתכמה העלות הישירה למשק בכחצי מיליארד שקל וזאת עבור שעות טיסה ושיגור מיירטים מורכבים כמו מערכות "חץ" וכיפת ברזל בלבד.
כאשר מנגנון ה-TACO מייצר סבבי כוננות דומים, שבהם מופעלים כל המערכים היקרים הללו שוב ושוב רק כדי להתבטל ברגע האחרון, הנזק הכלכלי המצטבר מגיע למיליארדי שקלים, הוצאה טהורה של "דלק על ריק" הפוגעת ישירות בתקציב המדינה.

מ39 ל51 מיליארד שקל, קפיצת המדרגה בתקציב הביטחון

בדרגים המקצועיים של מערכת הביטחון ובאגף התקציבים לא מתייחסים עוד לאירועים התכופים כאל פתיל קצר של תקריות מבודדות, אלא כחלק בלתי נפרד ממה שמוגדר במערכת כמלחמת איראן השנייה.
כאשר נערכו התחשיבים הראשונים באמצע חודש אפריל, לאחר גל הלחימה והתקיפות ההדדיות של אביב 2026, הוערכה העלות הצבאית הישירה של המערכה בסכום עתק של כ-39 מיליארד שקל.
סכום זה נועד לכסות את ימי הקרב הפעילים, הטיסות המבצעיות, השימוש במיירטים יקרים והתגלגלות הלחימה לגזרות המשניות.
באותה נקודת זמן, ההנחה הייתה כי בתום גל הלחימה העיקרי ייכנס האזור לתקופה של רגיעה יחסית שתאפשר את ייצוב המאזן הפיננסי.

אולם, המציאות המבצעית שנוצרה בעקבות זיגזג האיומים של הממשל האמריקאי והתגובות האיראניות טרפה את הקלפים וגרמה לזינוק דרמטי בהוצאות.
כחמישה סבבי כוננות ודריכה מבצעית שנוצרו מאז אפריל, אשר כל אחד מהם דרש הקפצות חירום, ניוד כוחות ומוכנות שיא של מערכי ההגנה והאוויר הוסיפו לתקציב הביטחון נזק מצטבר של כ-12 מיליארד שקל נוספים.
כתוצאה מכך, הערכת העלות העדכנית של המערכה נסקה לשיא מבהיל של 51 מיליארד שקל.
התסכול העמוק במערכת הביטחון נובע מהעובדה שחלק ניכר מזינוק זה נבע מכוננויות סרק שבהן המשאבים הלאומיים נשרפו על ניוטרל, מבלי שהמצב האסטרטגי של ישראל השתפר או שהושגה הכרעה בזירה כלשהי.

העימות החריף בין משרד הביטחון למשרד האוצר

ההתנפחות הדרמטית בהוצאות הביטחון בעקבות סבבי הכוננות החוזרים הובילה לעימות חזיתי וממושך בין משרד הביטחון לבין אגף התקציבים במשרד האוצר.
לאחר משא ומתן מורכב בתיווך המטה לביטחון לאומי, הושג סיכום עקרוני להגדלת תקציב הביטחון לשנת 2026 בכ40 מיליארד שקל נוספים, סכום שאמור להביא את התקציב הכולל לרמת שיא של 183 מיליארד שקל.
אולם, במערכת הביטחון מלינים כי הסיכומים נותרו ברובם על הנייר, העברה מיידית של 15 מיליארד שקל מתוך רזרבות האוצר, סכום שהיה מיועד לכיסוי חלק מהעלויות השוטפות של המערכה – מעוכבת בפועל, בעוד שהדיון על היתרה בגובה 25 מיליארד שקל נדחה לחודשים אוקטובר-נובמבר ויותנה בקצב ההוצאות המבצעיות בפועל.

העיכוב בתזרים המזומנים מייצר חנק תקציבי שמשפיע ישירות על התעשיות הביטחוניות הישראליות.
למשרד הביטחון הצטברו חובות של מעל 15 מיליארד שקל לחברות הביטחוניות המקומיות, שחלקן נאלצות לספוג פגיעה תזרימית קשה בעודן מנסות להאיץ קווי ייצור של חימוש ומערכות הגנה.
העימות מסלים עוד יותר סביב הרשאת הממשלה להתחייבויות ארוכות טווח, על אף שראש הממשלה קבע תוספת של 350 מיליארד שקל לבסיס תקציב הביטחון בפריסה ל10 שנים, באוצר מעכבים את מתן היתר ההתחייבות.
במערכת הביטחון מזהירים כי עיכוב בהוצאת ההזמנות לטווח הארוך יגרור דחייה של שנים בהצטיידות במערכות נשק קריטיות, ויפגע במוכנות הלאומית לאיומי העתיד.

המלכוד האסטרטגי והכלכלי של מדינת ישראל

לסיכום, תופעת ה-TACO אינה רק מטבע לשון פוליטי, אלא מנגנון בעל השלכות הרסניות וישירות על ביטחונה וכלכלתה של ישראל.
הזיגזג המתמיד בין איומים בתקיפה לבין נסיגה פתאומית אל שולחן המשא ומתן מאלץ את צה"ל לנהוג באחריות מבצעית ולהידרך ללחימה כוללת שוב ושוב, דינמיקה שגובה תג מחיר של מאות מיליוני שקלים בכל הקפצת סרק, והביאה לזינוק של 12 מיליארד שקל נוספים בעלויות המערכה הישירות.
לצד הפגיעה הפיננסית הקשה, המשתקפת בחובות עתק לתעשיות הביטחוניות ובעימות חריף מול משרד האוצר, המחיר הכבד ביותר נגבה במשאב האנושי, שחיקה חסרת תקדים של כ-65 אלף משרתי מילואים מדי יום והעמקת העומס על מערך סדיר הניצב מול מחסור קריטי בלוחמים.
ללא ייצוב של המערכת המדינית והסדרת התקציבים ארוכי הטווח, ישראל תמשיך לשלם מחיר לאומי כבד על הליכה על פי תהום מבצעית שלא מבשילה לכדי הכרעה אסטרטגית.