ישראל לא מתרוקנת אבל היא יכולה לאבד את האנשים שקשה להחליף

בנתב״ג כל יציאה מהארץ יכולה להיראות כמו פרק בסיפור אישי, משפחה שעוברת לרילוקיישן, רופא שיוצא להתמחות, יזמת שמקימה פעילות בארצות הברית או זוג צעיר שרוצה לנסות לחיות כמה שנים באירופה.
כל אחד מהמקרים האלה יכול להיות זמני, הגיוני ואפילו מועיל.

הבעיה מתחילה כשהסיפורים האישיים מצטברים לשינוי רחב יותר בדפוסי האוכלוסייה, ובעיקר כשהעוזבים מגיעים מהקבוצות שעליהן נשענים חלק גדול מהצמיחה, החדשנות והכנסות המדינה.

מחקר מעודכן של פרופ׳ איתי אטר, פרופ׳ ניתאי ברגמן ודורון זמיר מאוניברסיטת תל אביב מצא כי מעט יותר מ90 אלף ישראלים יצאו מהארץ ב2025 ושהו בחו״ל לפחות שלושה חודשים רצופים.

המספר היה נמוך במעט מ2024, שבה נרשמו 91,499 יוצאים לפי אותה הגדרה, אך גבוה מ86,509 בשנת 2023.

בסך הכול נספרו 268,509 יוצאים בשלוש השנים שבין 2023 ל2025, לעומת 183,219 בתקופה המקבילה שבין 2013 ל2015.

מדובר בעלייה של כ47%, כאשר הממוצע השנתי עלה מכ61 אלף לכ90 אלף.

90 אלף עוזבים, לא 90 אלף מהגרים לצמיתות

הנתון הגדול דורש דיוק, המחקר לא טוען כי 90 אלף ישראלים ניתקו את חייהם מישראל או החליטו לעולם לא לחזור.
לצורך קבלת תמונה מוקדמת על 2025 השתמשו החוקרים במדד שמזהה מי ששהו מחוץ לישראל לפחות שלושה חודשים רצופים. 

החוקרים מצאו מתאם של 0.96 בין המדד הקצר לבין סדרת הנתונים המבוססת על שהייה של 12 חודשים.
על בסיס הקשר הזה הם מעריכים כי מספר העוזבים ב2025 לפי מדד 12 החודשים עשוי לעמוד על 45 עד 50 אלף.

זו הערכה ולא נתון שנמדד בפועל, המחקר גם אינו כולל את מספר הישראלים שחזרו לארץ במהלך 2025, ולכן אי אפשר לחשב ממנו מאזן הגירה או לקבוע כמה מהיוצאים באמת הפכו למהגרים ארוכי טווח.

ההבחנה הזאת חשובה משום שכותרת על 90 אלף ישראלים שעזבו עלולה ליצור רושם של קריסה דמוגרפית מיידית.
הנתונים אינם מוכיחים זאת.
הם כן מראים שרמת היציאות מאז 2023 גבוהה משמעותית מהטווח שאפיין את העשור שקדם לה, אז נע מספר היוצאים לפי המדד המקביל בדרך כלל סביב 57 עד 63 אלף בשנה.
שנת 2023 הייתה נקודת השבירה, אך 2024 ו2025 מלמדות שהשינוי לא הסתיים לאחר שנה אחת.

למה הלמ״ס מציגה מספרים אחרים

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משתמשת בהגדרות ובשיטת חישוב שונות.

לפי האומדן הרשמי לסוף 2025, כ69.3 אלף תושבים היגרו מישראל במהלך השנה וכ19 אלף חזרו אליה.

 מאזן ההגירה של הישראלים היה שלילי ועמד על כ50.3 אלף איש.

במקביל הגיעו לישראל כ24.6 אלף עולים, מספר הנמוך בכ8,000 לעומת 2024, ולכן מאזן ההגירה הבינלאומי הכולל של ישראל היה שלילי בכ20 אלף איש.

גם ב2023 הצביעה הלמ״ס על שינוי משמעותי. באותה שנה הוגדרו 55.3 אלף ישראלים כיוצאים לטווח ארוך, עלייה של 46.4% לעומת השנה הקודמת.
מנגד, 27.8 אלף ישראלים הוגדרו כחוזרים, כך שמאזן ההגירה של ישראלים היה שלילי בכ27.5 אלף איש. 

המאזן השלילי השנתי הממוצע בין 2013 ל2023 עמד על 14.3 אלף בלבד.
אין התאמה מלאה בין המספרים מפני שהמחקרים משתמשים בתקופות שהייה, קבוצות אוכלוסייה והגדרות שונות.
העדכון של אוניברסיטת תל אביב, למשל, כולל עולים חדשים רק אם חיו בישראל לפחות שלוש שנים לפני עזיבתם.

עם זאת, שתי שיטות החישוב מצביעות על אותה מגמה בסיסית: מספר הישראלים שנשארים בחו״ל לתקופות ארוכות עלה באופן חד מאז 2023, ומספר החוזרים אינו מצליח כרגע לקזז את היציאה.

יותר ישראלים עוזבים ופחות חוזרים

התרשים המציג את העלייה בהגירה היוצאת בשנים האחרונות, לצד החולשה במספר הישראלים החוזרים והירידה במספר העולים.

 

הסיכון הוא לא רק כמה אנשים עוזבים, אלא מי הם

המחקר המעודכן ל2025 אינו כולל עדיין פילוח לפי מקצוע, השכלה או הכנסה, ולכן אי אפשר לקבוע שההרכב של עוזבי 2025 זהה להרכב שנמדד בשנים הקודמות, זו מגבלה מהותית שחשוב לומר בצורה ברורה.
עם זאת, מחקר קודם של אותו צוות, שבחן את התקופה שבין ינואר 2023 לספטמבר 2024, מספק סימן אזהרה.
לפי הממצאים, כ90 אלף ישראלים עזבו באותה תקופה, כאשר חלקם של בעלי ההכנסה הגבוהה בקרב העוזבים עלה מכרבע ליותר משליש. 

סך מס ההכנסה ששילמו העוזבים בשנה שקדמה לעזיבתם הסתכם ביותר מ1.5 מיליארד שקל.
הנתון אינו מוכיח שכל הסכום נעלם לצמיתות, אך הוא ממחיש את משקלם החריג של העוזבים בבסיס המס.

באותה תקופה יצאו מישראל 875 רופאים.
לאחר קיזוז רופאים שחזרו, נותר מאזן שלילי של כ481 רופאים. יותר מ3,000 מהנדסים עזבו, ובקיזוז החוזרים נרשם מאזן שלילי של כ2,330 מהנדסים.
יותר מ19 אלף מהעוזבים היו בעלי תואר ראשון ומעלה, ובהם יותר מ6,600 בוגרי תחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה, יותר מ75% מהעוזבים היו בני פחות מ40.

המספר הכולל של העוזבים חשוב, אך ההרכב שלהם חשוב יותר. מדינה יכולה לספוג יציאה זמנית של עובדים, סטודנטים ומשפחות, במיוחד אם חלקם חוזרים עם ניסיון, קשרים והון.
הסיכון גדל כשהמאזן השלילי מתרכז ברופאים, מהנדסים, חוקרים, יזמים ובעלי הכנסה גבוהה, מפני שהכשרתם ארוכה, החלפתם אינה מיידית ותרומתם להכנסות המדינה גבוהה מהממוצע.

אובדן עובדים חזקים פוגע ביותר ממקום העבודה שלהם

הכלכלה הישראלית תלויה בצורה חריגה בהון אנושי.
רשות החדשנות מצאה כי 85% מהכנסות המדינה הקשורות לענף ההייטק מגיעות מהתעסוקה בענף, דרך מס הכנסה, ביטוח לאומי ותשלומים נוספים.
המשמעות היא שמיקום העובדים אינו פרט שולי. חברה ישראלית יכולה להמשיך למכור בעולם גם אם חלק גדול יותר מעובדיה עובר לחו״ל, אך יותר מהשכר, הצריכה והמסים יירשמו מחוץ לישראל.

הקשר הזה חשוב במיוחד בתקופה שבה המשק כבר מתמודד עם מגבלה בהיצע העובדים. בנק ישראל קבע כי התוצר צמח ב2.9% בשנת 2025, אך נותר מתחת למגמת הצמיחה ארוכת הטווח.
הגורם המרכזי שמנע התאוששות מהירה יותר היה מחסור בעובדים, בעיקר בשל שירות מילואים נרחב והיעדר עובדים פלסטינים.
הבנק לא הציג את ההגירה כגורם המרכזי למחסור, אך הנתונים ממחישים עד כמה המשק רגיש לירידה נוספת בכמות העובדים הזמינים ובאיכותם.

עזיבה של עובד בעל שכר גבוה פוגעת במספר שכבות בו זמנית.
המדינה מאבדת מס הכנסה ותשלומים לביטוח הלאומי, העסקים המקומיים מאבדים צריכה, מקום העבודה מאבד ניסיון מקצועי ולעיתים גם הפעילות העסקית נודדת בעקבות האדם.
במקרה של רופאים, מהנדסים וחוקרים, מדובר גם בידע שנצבר לאורך שנים ובהכשרה שמומנה לפחות בחלקה באמצעות המערכת הציבורית.

עם זאת, אין בסיס לחשב כרגע את מלוא העלות למשק. הנתון של 1.5 מיליארד שקל מתייחס למס ששילמו עוזבי 2023 ו2024 לפני שיצאו, ולא לאובדן מס שנמדד בפועל לאורך שנים.
חלק מהעוזבים עשויים להמשיך לשלם מס בישראל, לחזור בעתיד, להשקיע בחברות ישראליות או לנהל פעילות עסקית המחוברת למשק המקומי.
המספר הוא אינדיקציה לחשיפה, לא חשבונית סופית.

ישראל עדיין לא חריגה מאוד בהשוואה לעולם

כדי לא להפוך את הדיון לפאניקה, צריך להסתכל גם על התמונה הבינלאומית.
מרכז טאוב מצא כי שיעור ההגירה היוצאת מישראל עמד ב2023 על כ57 מהגרים לכל 10,000 תושבים.

 ב2024 הוא עלה לכ83 לכל 10,000, מעט מעל חציון מדינות האיחוד האירופי, שעמד על כ81.3.
על בסיס נתוני החודשים הראשונים של 2025 הוערך השיעור בכ78 מהגרים לכל 10,000 תושבים, מתחת לחציון האירופי.

כלומר, שיעור ההגירה מישראל גבוה בהשוואה לעבר הישראלי, אך אינו יוצא דופן בצורה קיצונית בהשוואה למדינות מפותחות.
אנשים צעירים ומשכילים נעים בין מדינות, ומעבר כזה הוא חלק טבעי מכלכלה גלובלית.

הבעיה הישראלית אינה עצם קיומה של הגירה.
היא נוצרת כאשר היציאה עולה, החזרה נחלשת, מספר העולים יורד והעוזבים מגיעים בשיעור גבוה מקבוצות בעלות ניידות מקצועית ותרומה כלכלית גבוהה.
במקרה כזה מאזן האנשים אינו מספר רק כמה תושבים נשארו במדינה, אלא גם כמה רופאים זמינים בבתי החולים, כמה מהנדסים מקימים חברות וכמה עובדים מממנים באמצעות המסים שלהם את ההוצאות הציבוריות.

ישראל עברה למאזן הגירה שלילי

תרשים המציג את מאזן ההגירה הכולל של ישראל לאורך השנים, כולל עולים חדשים.
הוא ממחיש את המעבר ממאזן חיובי של 56,947 איש ב2022 למאזן שלילי ב2024 ולתחזית שלילית נוספת ל2025.

מקור: מרכז טאוב

 

למה אנשים בכלל שוקלים לעזוב

מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בנובמבר 2025 מצא כי 26% מהיהודים ו30% מהערבים אמרו שהם שוקלים לעבור לחיות במדינה אחרת, באופן זמני או קבוע.
עם זאת, רק 6% מהיהודים ו9% מהערבים אמרו שהם שוקלים זאת ברצינות. מדובר בכוונות ולא במעשים, והפער בין אמירה בסקר לבין מעבר בפועל יכול להיות גדול.

הנטייה לשקול עזיבה הייתה גבוהה יותר בקרב צעירים, בעלי הכנסה גבוהה, בעלי השכלה אקדמית ואנשים המחזיקים באזרחות זרה או עובדים במקצועות שניתן להעביר בקלות למדינה אחרת.
בקרב יהודים בעלי הכנסה גבוהה, 39% דיווחו שהם שוקלים מעבר, לעומת 25% בקרב בעלי הכנסה בינונית גבוהה ו22% בקרב בעלי הכנסה בינונית.

הסיבות אינן כלכליות בלבד ואינן פוליטיות בלבד. בקרב צעירים יהודים שאינם שוקלים כרגע לעזוב, הגורמים שעלולים לשנות את דעתם היו העתיד של ילדיהם, יוקר המחיה והקושי להתקדם מבחינה כלכלית ומקצועית.
בקרב גילי 35 עד 54 נוספו גם המצב הפוליטי ואיכות השלטון.
חששות מהמצב הביטחוני, רמת השירותים הציבוריים, מעמדה הבינלאומי של ישראל והצביון הדמוקרטי נמצאו גם הם קשורים לנטייה גבוהה יותר לשקול מעבר.

התמונה שעולה היא שהחלטה לעזוב נבנית בדרך כלל משילוב של שיקולים.
שכר גבוה יותר בחו״ל לבדו אינו תמיד מספיק, וכך גם אירוע ביטחוני או מחלוקת פוליטית לבדם.
נקודת המעבר מגיעה כשהמשפחה מתחילה להאמין שהעתיד המקצועי, האישי והחינוכי שלה יהיה יציב יותר במקום אחר.

מי שוקל לעזוב את ישראל

פילוח כוונות העזיבה לפי הכנסה, השכלה וגיל, התרשים מראה שהנטייה לשקול מעבר גבוהה יותר בקרב צעירים ובעלי הכנסה גבוהה.

מקור: מרכז טאוב

המבחן האמיתי מתחיל אחרי כרטיס הטיסה

המדינה אינה יכולה וגם אינה צריכה למנוע מאנשים לעבור לחו״ל.
יציאה ללימודים, לעבודה או להקמת פעילות בינלאומית יכולה לתרום לישראל אם הקשר נשמר ואם חלק מהעוזבים חוזרים עם ידע, ניסיון והון, השאלה הכלכלית היא לא האם אנשים יוצאים, אלא האם ישראל נשארת מקום שהם רוצים לחזור אליו.

כדי להבין אם מדובר בזעזוע זמני או בשינוי מבני, צריך לעקוב אחר שלושה נתונים.
הראשון הוא מספר הישראלים שנשארים בחו״ל לפחות 12 חודשים.
השני הוא מספר הישראלים שחוזרים לאחר שהייה ממושכת. השלישי הוא הרכב העוזבים והחוזרים לפי גיל, הכנסה, השכלה ומקצוע. בלי שלושת הנתונים האלה, הדיון נשאר תקוע בין כותרות מפחידות לבין ניסיונות לבטל את התופעה לחלוטין.

הנתונים הקיימים עדיין אינם מתארים קריסה דמוגרפית, והחוקרים עצמם מדגישים שהם אינם מהווים לבדם סכנה מיידית לחוסנה של ישראל.
עם זאת, שלוש שנים רצופות של יציאות גבוהות כבר אינן אירוע שאפשר להסביר רק באמצעות רילוקיישן זמני או שנת לימודים בחו״ל.

הסיכון האמיתי אינו שישראל תתרוקן מתושביה. הסיכון הוא שהיא תמשיך לגדול במספרים, אך תאבד בהדרגה חלק גדול מדי מהאנשים שמייצרים את ההכנסות,
מטפלים בחולים, מפתחים טכנולוגיות ומממנים את השירותים הציבוריים.
המספר הבא שיתפרסם יהיה חשוב, אבל השאלה המכריעה תהיה מי נמצא בתוכו.