100 מיליארד שקל למילואים והחשבון הכלכלי שרק ממשיך לגדול

 

לפני שנכנסים למספרים, חשוב להבהיר כי שירות המילואים הוא עבודה מבורכת, חיונית וראויה להערכה עמוקה, ואנשי המילואים הם אלה שעוזבים משפחות, מקומות עבודה ועסקים כדי להגן על המדינה ולשאת בנטל הביטחוני.
העיסוק בעלות הכלכלית של השירות לא נועד להאשים אותם או להציג אותם כבעיה תקציבית, אלא בדיוק להפך, להבין את המחיר שהמלחמה מטילה על המדינה ואת האחריות שלה לתמוך במי שנותנים את נשמתם בשטח.
הנתונים מלמדים עד כמה הביטחון הישראלי נשען על המשרתים, אך גם עד כמה המודל הנוכחי דורש תכנון, מימון והיערכות לטווח ארוך, כדי שהנטל לא ימשיך ליפול שוב ושוב על אותה קבוצה מצומצמת של אזרחים.

מאז 7 באוקטובר 2023 הופנו לפי נתוני מערכת הביטחון כ100 מיליארד שקל לתשלומי שכר מילואים, מתוך עלויות מלחמה מצטברות של כ280 מיליארד שקל.
במילים פשוטות, יותר משליש מעלויות המלחמה מיוחס לתשלום עבור ימי המילואים, והמספר הזה ממחיש עד כמה השירות הממושך הפך לאחד המרכיבים המרכזיים בחשבון הביטחוני של ישראל.
אבל 100 מיליארד שקל הם רק נקודת הכניסה לסיפור רחב יותר, שכולל תקציב ביטחון שהוכפל בתוך שנים ספורות, שחיקה של ציוד מבצעי, עלייה במחירי מערכות הנשק ומחלוקת הולכת וגדלה בנוגע ליכולת של המדינה לממן את צורכי הביטחון בלי לפגוע בשירותים האזרחיים, להעלות מסים או להגדיל את החוב.

100 מיליארד שקל שמספרים סיפור רחב יותר

לפי הנתונים, כ100 מיליארד שקל מתוך עלויות מלחמה מצטברות של כ280 מיליארד שקל הופנו לשכר אנשי המילואים, שיעור של כ35.7%.
בשנת 2026 בלבד צפויה עלות המילואים להגיע לכ30 מיליארד שקל, ובחודשי השיא הגיע שכר המילואים לכ3 עד 4 מיליארד שקל בחודש.
לפי נוסחת החישוב של מערכת הביטחון, החזקה של כל 10,000 אנשי מילואים במשך שנה עולה למשק כחמישה מיליארד שקל, כך שגם שינוי שנראה קטן יחסית במספר המגויסים עשוי לייצר פער של מיליארדי שקלים בתקציב השנתי.

חשוב להבין שהכסף הזה אינו מתנה למשרתים ואינו הוצאה מיותרת, אלא תשלום שנועד לפצות אנשים שנדרשו לעזוב את חייהם האזרחיים ולהתגייס למשימה לאומית.
רבים מאנשי המילואים מפסידים הזדמנויות מקצועיות, מתקשים לנהל עסקים, נעדרים מהבית ונושאים בעומס אישי ומשפחתי שקשה לתרגם למספרים.
גם כשמשולם להם שכר, הוא לא בהכרח משקף את מלוא המחיר שהם משלמים, ולכן השאלה הכלכלית האמיתית אינה כיצד לצמצם את התמיכה בהם, אלא כיצד לצמצם את משך השירות ואת התלות החוזרת באותם אנשים, בלי לפגוע בביטחון.

התרשים מציג את העלייה בתקציב הביטחון, את עלויות המלחמה המצטברות, את היקף שכר המילואים ואת מספר המגויסים בתקופת השיא.

איך תקציב הביטחון הגיע ל143 מיליארד שקל

לפני המלחמה עמדה מסגרת תקציב הביטחון השנתית על כ68.5 מיליארד שקל, אך במרץ 2026 אישרה הכנסת תקציב ביטחון מעודכן של 143 מיליארד שקל, יותר מפי שניים מהרמה שהייתה נהוגה לפני המלחמה.
הדרך לסכום הזה ממחישה כמה קשה לבנות תקציב בזמן שהמציאות הביטחונית משתנה במהירות, מפני שבדצמבר 2025 דרשה מערכת הביטחון 144 מיליארד שקל על בסיס תרחיש של כ60 אלף אנשי מילואים, אך לאחר שהדרג המדיני הנחה לתכנן את הפעילות על בסיס כ40 אלף משרתים, סוכם תקציב של 112 מיליארד שקל, ובהמשך הוא צומצם ל111 מיליארד שקל בעקבות קיצוץ רוחבי בממשלה.

המסגרת השתנתה שוב לאחר פרוץ מבצע שאגת הארי בסוף פברואר 2026.
מערכת הביטחון הציגה תחילה אומדן של 39 מיליארד שקל לפעולה שנועדה להימשך 30 יום באיראן, אך האומדן לא כלל לחימה עצימה בלבנון או את מלוא הנזקים לציוד, לבסיסים ולמערכות צבאיות.
כשהלחימה התארכה ל40 יום, הוערכו צורכי מערכת הביטחון עד סוף השנה בכ177 מיליארד שקל, והדרג המדיני אישר בשלב הראשון 143 מיליארד שקל, תוך השארת האפשרות לבחון תקצוב נוסף בהתאם למצב ולרזרבות התקציביות.

הפער בין 143 מיליארד שקל שאושרו לבין צרכים מוערכים של 177 מיליארד שקל חשוב למשקיעים ולציבור, מפני שהוא מלמד שהחשבון עדיין פתוח.
אם ההוצאות בפועל ימשיכו להיות גבוהות מהתקציב, הממשלה תצטרך למצוא מקורות מימון נוספים באמצעות קיצוץ בתקציבים אחרים, הגדלת הגירעון, גיוס חוב או העלאת הכנסות ממסים.
כל אפשרות כזאת מגיעה עם מחיר אחר, אך בכולן התוצאה דומה, פחות גמישות למדינה להשקיע בתחבורה, בחינוך, בבריאות ובתשתיות אזרחיות.

העלות שהתקציב לא תמיד מצליח להראות

התשלום הישיר לאנשי המילואים הוא רק החלק שקל לראות ולמדוד, בזמן שהעלות העקיפה למשק מורכבת הרבה יותר.
כשעובד נעדר לתקופה ממושכת, החברה שמעסיקה אותו נדרשת לחלק את המשימות בין עובדים אחרים, לדחות פרויקטים או לגייס מחליף זמני, וכשמדובר בעצמאי, העסק עלול לאבד לקוחות והכנסות גם לאחר שהשירות מסתיים.
ההשפעה מתרחבת עוד יותר כשאותו עובד נקרא שוב ושוב, מפני שקשה לתכנן השקעות, להתחייב ללקוחות או לבנות מסלול מקצועי יציב במצב של חוסר ודאות מתמשך.

המנגנון הכלכלי ברור, ככל שיותר עובדים נעדרים למשך זמן ארוך יותר, כך גדל הסיכוי לפגיעה בפעילות העסקית, בתפוקה ובהכנסה המשפחתית.
הפתרון אינו לצמצם את זכויות המשרתים, אלא לבנות מודל שמתגמל אותם בצורה ראויה, מספק ודאות למעסיקים ולעצמאים ומרחיב את מעגל הנשיאה בנטל, כדי שהמשק לא יהיה תלוי לאורך שנים באותה קבוצה מצומצמת.

לא רק כוח האדם נשחק

המערכה הארוכה שוחקת גם את הכלים המבצעיים, ולפי ניתוח של זרוע היבשה המובא בכתבה, קצב הבלאי של הציוד גבוה מקצב התיקון וההצטיידות.
מאות כלים עומדים מושבתים ללא מנועים בגלל מחסור בחלקי חילוף וזמני תיקון ממושכים, ומאות כלי רכב מסוג האמר יצאו מכלל שימוש, בזמן שאספקת הכלים החדשים מתקשה לסגור את הפער.

המשמעות הכלכלית היא שחלק מהחשבון העתידי נבנה כבר עכשיו, גם אם הוא עדיין לא מופיע במלואו בתקציב.
כלי שנשחק צריך לעבור טיפול, לקבל חלקים חדשים או להיות מוחלף, ובתקופה שבה הצבא פועל בעוצמה גבוהה, קשה להוציא כמות גדולה של ציוד מפעילות לצורך תחזוקה.
הדחייה עלולה לחסוך זמן בטווח הקצר, אך היא מגדילה את צורכי השיקום בהמשך ומחייבת את המדינה לבצע רכישות יקרות בתקופה שבה גם מדינות אחרות מתחרות על אותם מוצרים.

מרוץ החימוש העולמי מייקר כל רכישה

ישראל לא רוכשת ציוד צבאי בחלל ריק, אלא בשוק עולמי שבו הביקוש לטילים, למערכות הגנה, לתחמושת ולחלקי חילוף עלה בחדות.
המלחמה באוקראינה, הגדלת תקציבי הביטחון במדינות נאט״ו וההיערכות הצבאית באסיה יוצרות עומס על קווי הייצור ועל שרשראות האספקה, וכשהביקוש עולה מהר יותר מכושר הייצור, המחירים עולים וזמני האספקה מתארכים.

עבור ישראל מדובר באתגר כפול, מפני שהמדינה זקוקה לציוד רב יותר בדיוק כשהציוד נעשה יקר וקשה יותר להשגה.
גם אם הממשלה מגדילה את תקציב הביטחון, היא לא בהכרח יכולה לקבל מיד את כל המערכות שהיא רוצה לרכוש, ולכן נדרשים מלאים גדולים יותר, חוזים ארוכי טווח והשקעה בכושר ייצור מקומי.
המשמעות היא שתקציב הביטחון נדרש לממן לא רק את המלחמה הנוכחית, אלא גם את בניית היכולת להתמודד עם המחסור הבא.

השותפות האמריקאית חוסכת לישראל הוצאות עצומות

הסיוע האמריקאי ממלא תפקיד מרכזי ביכולת של ישראל לנהל מערכה ממושכת, והוא כולל מערכות הגנה, חימושים, תדלוק אווירי ונוכחות של כוחות אמריקאיים.
לפי פרסומים זרים המובאים בכתבה, סוללת THAAD האמריקאית שהוצבה בישראל ביצעה יותר מ300 יירוטים של טילים בליסטיים.
אם משתמשים באומדן של כ20 מיליון דולר למיירט, מתקבל שווי מחושב של כ6 מיליארד דולר, אך חשוב לסייג שזהו אומדן המבוסס על פרסומים זרים ועל עלות משוערת למיירט, ולא נתון תקציבי רשמי ומאומת שפורסם בידי הממשל האמריקאי.

גם עלות האירוח של הכוחות האמריקאיים בישראל נאמדת לפי הכתבה במאות מיליוני שקלים, אך חלק מהכסף חוזר למשק המקומי באמצעות צריכה, לינה, שירותים ורכש.
זה לא הופך את האירוח לרווח כלכלי, אך הוא ממחיש שההשפעה אינה חד כיוונית, ובצד העלות קיימת גם פעילות שמגיעה לעסקים מקומיים.

בתמונה נראית סוללת THAAD אמריקאית, שממחישה את היקף התשתית והסיוע המבצעי שמאחורי מערך ההגנה האווירית.

קרדיט: AFP, HANDOUT, DVIDS, US ARMY

ההוצאה הביטחונית יכולה להפוך גם למנוע צמיחה

העלייה העולמית בתקציבי הביטחון יוצרת לישראל גם הזדמנות כלכלית, ובשנת 2025 הגיע היצוא הביטחוני הישראלי לפי הכתבה לשיא של 19.2 מיליארד דולר.
הביקוש למערכות הגנה אווירית, חיישנים, רחפנים, תקשורת וטכנולוגיות שנבדקו בתנאי שטח עשוי לתמוך בתעשיות הביטחוניות ובחברות דיפנס טק ישראליות, להגדיל תעסוקה ולהכניס מטבע חוץ למשק.

עם זאת, חשוב לא לערבב בין שני צדי המשוואה.
הכנסות גבוהות של החברות הביטחוניות אינן מוחקות את העלות למדינה, משום שהממשלה עדיין צריכה לממן את צה״ל, את שירות המילואים ואת חידוש המלאים, בזמן שהכנסות היצוא נשארות ברובן אצל החברות, העובדים, הספקים ובעלי המניות.
המדינה נהנית ממסים, מתעסוקה ומחיזוק התעשייה המקומית, אך זה לא אומר שכל שקל שמתווסף ליצוא מקזז שקל מתקציב הביטחון.

החשבון הזמני הופך למסגרת קבועה

השינוי החשוב ביותר הוא שההוצאה הביטחונית כבר לא נראית כמו זינוק זמני שייעלם מיד עם סיום הלחימה.
לפי הערכת מערכת הביטחון המובאת בכתבה, שמירה על הנוכחות הצבאית במספר זירות והמשך ההיערכות לאיומים השונים עשויות לדרוש תקציב שנתי של 140 עד 150 מיליארד שקל בשנים 2027 ו2028, מול שאיפת משרד האוצר לחזור בהמשך למסגרות נמוכות יותר.

הוויכוח הזה אינו צריך להתנהל על גבם של אנשי המילואים, שהתגייסו פעם אחר פעם ומילאו את המשימות שהמדינה הטילה עליהם.
השאלה שצריכה לעמוד במרכז היא כיצד המדינה בונה כוח סדיר, מלאי ציוד ומערכת פיצויים שיאפשרו לה לשמור על ביטחון גבוה בלי לשחוק את המשרתים, את המשפחות ואת העסקים שמאחוריהם.
אם היקף המילואים יישאר גבוה לאורך שנים, העלות התקציבית תמשיך לגדול, אך חשוב לא פחות, גם המחיר האנושי והכלכלי יעמיק.

אנשי המילואים אינם סעיף תקציבי שצריך להאשים, אלא נכס לאומי שצריך לשמור עליו.
המספר של 100 מיליארד שקל אינו מלמד שהם קיבלו יותר מדי, אלא שהמדינה נאלצה להישען עליהם במשך זמן ארוך מדי.
המשתנה המרכזי שצריך לעקוב אחריו הוא היכולת של ישראל להפוך את ההוצאה שנולדה מתוך מצב חירום לתוכנית ביטחונית מסודרת, שמעניקה למשרתים את מלוא התמיכה, מחדשת את הציוד ומגינה גם על היציבות הכלכלית של המדינה.