הניסוי האמריקאי שמסמן את עתיד שדה הקרב

 

במשך שנים רבות עולם הביטחון דיבר על היום שבו בינה מלאכותית לא רק תסייע למפקדים לקבל החלטות אלא גם תיקח חלק פעיל בביצוע משימות מבצעיות, אלא שבשבועות האחרונים הרעיון הזה עבר שלב נוסף.

צבא ארצות הברית ביצע ניסוי שבו כטב"ם המופעל באמצעות בינה מלאכותית שיגר טיל כחלק מניסוי מבצעי שנועד לבחון את הדור הבא של מערכות הלחימה האוטונומיות, אירוע שרבים בתעשייה רואים כאחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהתפתחות הטכנולוגיה הצבאית בעשורים האחרונים.

על פניו אפשר להסתכל על האירוע הזה כעוד ניסוי מוצלח של מערכת נשק חדשה, אך בפועל מדובר בשינוי תפיסתי עמוק הרבה יותר משום שהמטרה איננה לפתח עוד כטב"ם מתקדם אלא לבנות מערכות שמסוגלות לקבל החלטות במהירות גבוהה מאוד על בסיס כמויות עצומות של מידע, לזהות מטרות, לתכנן מסלול פעולה ולהגיב למציאות משתנה בקצב שאדם פשוט אינו מסוגל לעמוד בו.

בתמונה ניתן לראות דוגמא לכטב״ם YFQ-42 של General Atomics


מקור: yahoo

הסיבה לכך פשוטה יחסית

שדה הקרב של השנים הקרובות יהיה רווי הרבה יותר במידע, ברחפנים, בחיישנים, בלוחמה אלקטרונית ובמערכות אוטונומיות, ולכן היתרון כבר לא יהיה רק למי שמחזיק במטוס הקרב המתקדם ביותר אלא בעיקר למי שמסוגל לעבד את המידע מהר יותר, לקבל החלטות מהר יותר ולהפעיל מספר גדול יותר של מערכות בו זמנית.

זו גם הסיבה שמרוץ החימוש הנוכחי שונה מאוד ממרוצי החימוש שהכרנו בעבר, משום שכיום המדינות הגדולות אינן מתחרות רק על מספר המטוסים, הטנקים או הטילים שהן מסוגלות לייצר אלא גם על איכות האלגוריתמים, יכולות עיבוד הנתונים, המחשוב, התקשורת והבינה המלאכותית שמנהלים את אותם הכלים.

לכן אין זה מפתיע שארצות הברית מאיצה משמעותית את ההשקעות בתחום כאשר במקביל גם סין, רוסיה ומדינות נוספות מגדילות במהירות את תקציבי הפיתוח שלהן מתוך הבנה שמי שיוביל את תחום הלוחמה האוטונומית עשוי ליהנות מיתרון אסטרטגי משמעותי בעשורים הקרובים.

הסיפור הכלכלי שמאחורי המרוץ הביטחוני

כאשר צבא מחליט להכניס לשירות מאות או אלפי מערכות אוטונומיות הוא אינו רוכש רק כלי טיס חדש אלא מפעיל שרשרת ערך רחבה שמתחילה בפלטפורמה עצמה וממשיכה דרך כוח המחשוב, התוכנה, החיישנים, התקשורת ומערכות השליטה שמאפשרות לכלי לפעול גם בסביבה שבה הקשר מוגבל והמידע משתנה במהירות.

בחלק הקרוב ביותר למוצר הסופי נמצאות חברות כמו AVAV שמפתחת מערכות בלתי מאוישות, חימוש משוטט, פתרונות נגד רחפנים ותוכנות שמאפשרות להפעיל מספר כלים אוטונומיים במסגרת משימה משותפת, ולצדה KTOS שמפתחת את ה-XQ-58 Valkyrie, כלי טיס בלתי מאויש שנועד לפעול באופן עצמאי או לצד מטוסי קרב מאוישים כחלק ממערך לחימה משולב. 

אלא שהפלטפורמה האווירית היא רק השכבה החיצונית של המערכת, משום שכדי שכלי אוטונומי יוכל לזהות את סביבתו, לנתח מידע ולקבל החלטות בזמן אמת הוא זקוק לכוח מחשוב משמעותי, וכאן נכנסות חברות כמו NVDA שמספקת תשתיות מחשוב מואץ המיועדות להרצת מודלים של בינה מלאכותית במרכזי נתונים, בענן ובמכשירי קצה שפועלים קרוב לזירת הפעילות. 

מעל שכבת החומרה נמצאת שכבת התוכנה שמחברת בין הנתונים לבין ההחלטה המבצעית, כאשר PLTR מספקת מערכות שמאפשרות לארגוני ביטחון לשלב מידע ממקורות שונים, להפעיל מודלים של בינה מלאכותית גם ברשתות מסווגות ולהעביר יכולות עיבוד עד לרמת המכשירים והחיישנים שנמצאים בשטח. 

כדי שהמערכת תדע מה נמצא סביבה היא זקוקה גם למצלמות, אמצעי תצפית וחיישנים שמתרגמים את העולם הפיזי למידע דיגיטלי, ולכן חברות כמו LHX משתלבות בשרשרת באמצעות מערכות אלקטרו-אופטיות ואינפרה אדומות שמותקנות על כלי טיס מאוישים ובלתי מאוישים ומשמשות לאיסוף מודיעין, מעקב וזיהוי מטרות בתנאי ראות שונים.

גם RTX נמצאת בכמה שכבות של אותה שרשרת משום שהיא מספקת מערכות ניווט ובקרת טיסה לכלים בלתי מאוישים, חיישנים ומערכות שליטה ובקרה, ובמקביל משלבת יכולות אוטונומיות במערכות קיימות כמו חימוש משוטט ופלטפורמות קרקעיות בלתי מאוישות. 

שכבה נוספת היא התקשורת שמאפשרת לכוחות להעביר פקודות, מודיעין ונתוני מיקום גם כאשר הכלי פועל במרחק רב או מחוץ לכיסוי של רשתות רגילות, וכאן IRDM מספקת קישוריות לוויינית מאובטחת שמיועדת בין היתר לגופי ממשל ולכוחות הפועלים ביבשה, באוויר ובים.

החלוקה הזאת מסבירה מדוע הערך הכלכלי של המעבר ללוחמה אוטונומית לא יישאר רק אצל החברה שמרכיבה את הכטב"ם הסופי, משום שכל מערכת נוספת מגדילה במקביל את הביקוש למעבדים, תוכנה, חיישנים, תקשורת, אבטחת מידע, ניווט ותחזוקה, ולכן הצמיחה עשויה להתפזר בין מספר שכבות שונות של התעשייה.

מבחינת הצבאות קיימת כאן גם משוואה כלכלית ברורה, משום שמערכות אוטונומיות יכולות להיות זולות יותר מפלטפורמות מאוישות, לדרוש פחות כוח אדם ולהרחיב את מספר הכלים שניתן להפעיל במסגרת תקציב נתון, אך החיסכון במחיר הפלטפורמה מגדיל במקביל את ההוצאה על תוכנה, עיבוד נתונים, תקשורת ועדכונים שיידרשו לאורך כל חיי המערכת.

לכן השינוי המרכזי אינו רק מעבר ממטוס מאויש לכלי בלתי מאויש אלא מעבר מתעשייה שהתבססה בעיקר על ייצור פלטפורמות וחימוש לתעשייה שבה חלק הולך וגדל מהערך נמצא בתוכנה, בשבבים, בחיישנים ובקישוריות שמאפשרים למערכת לפעול באופן אוטונומי.

בתמונה מטה ניתן לראות את שרשרת הערך של עולם הלוחמה האוטונומית, החל מיצרניות השבבים והתשתיות הטכנולוגיות ועד לחברות המפתחות חיישנים, מערכות תקשורת ופלטפורמות בלתי מאוישות, כאשר כל שכבה מהווה חוליה מרכזית בפיתוח והפעלת מערכות לחימה מבוססות בינה מלאכותית.

 

הסיכונים שמתחילים בשורת קוד ונגמרים בהחלטה מבצעית

עם זאת לצד ההזדמנות הגדולה קיימים גם סימני שאלה מהותיים משום שככל שהאלגוריתם מקבל חלק גדול יותר מתהליך קבלת ההחלטות כך גדל גם הסיכון שטעות בזיהוי או בפרשנות של מידע תהפוך בתוך שניות לאירוע שקשה מאוד לעצור או לתקן.

השאלה המרכזית איננה רק האם המערכת יודעת לפעול במהירות אלא מה קורה כאשר היא טועה, למשל כאשר כטב"ם מזהה בטעות מטוס נוסעים כמטוס אויב, מפרש תמרון אזרחי כאיום, מסווג כלי רכב לא נכון או פועל על בסיס נתונים חלקיים שהתקבלו מחיישן תקול, ממערכת ניווט משובשת או ממקור מודיעיני שאינו מעודכן.

בתרחיש כזה עולה מיד שאלת האחריות משום שלא ברור מי אמור לשאת בתוצאה, האם המפקד שאישר את המשימה, המפעיל האנושי שלא הספיק להתערב, הצבא שהכניס את המערכת לשימוש, החברה שפיתחה את התוכנה או הספק שסיפק את הנתונים שעליהם התבססה ההחלטה.

לכך מצטרף גם סיכון רחב יותר שבו מערכת אחת מפרשת באופן שגוי פעולה של מערכת אוטונומית יריבה ומגיבה אליה במהירות, כאשר הצד השני מגיב בחזרה עוד לפני שמישהו מצליח להבין שמדובר בטעות, מצב שעלול ליצור שרשרת הסלמה אוטומטית בקצב מהיר בהרבה מזה שבו בני אדם מסוגלים לבדוק את העובדות ולעצור את האירוע.

יש גם שאלות מורכבות יותר לגבי היכולת של מערכת ממוחשבת להבין הקשר אנושי, משום שגם אם היא מצליחה לזהות עצמים ודפוסי תנועה היא אינה בהכרח מסוגלת להבין כניעה, בלבול, מצוקה, נוכחות של אזרחים או שינוי מהיר בנסיבות שמחייב שיקול דעת ולא רק עמידה בתנאים שהוגדרו מראש.

כל הסיכונים האלה הופכים משמעותיים עוד יותר כאשר הרגולציה העולמית עדיין מפגרת מאחור, משום שמדינות רבות ממשיכות לפתח מערכות אוטונומיות מבלי שקיימת הסכמה בינלאומית ברורה לגבי מידת הפיקוח האנושי הנדרשת, סוגי המטרות שמותר למערכת לבחור בעצמה, האחריות המשפטית במקרה של כשל והקווים שאסור לאף מדינה לחצות.

מצד שני קשה לראות את המרוץ הזה נעצר

אם אחת המעצמות תחליט להאט את קצב הפיתוח בעוד שמדינה מתחרה תמשיך להשקיע בטכנולוגיה, הפער הצבאי עלול להפוך בתוך שנים בודדות ליתרון אסטרטגי משמעותי, ולכן גם אם קיימים ויכוחים מוסריים ורגולטוריים כמעט כל המדינות הגדולות ממשיכות להשקיע בתחום מתוך חשש להישאר מאחור.

מבחינת המשקיעים חשוב להבין שהחשיפה למגמה הזו אינה מתחילה ואינה מסתיימת ביצרניות הנשק עצמן.

שרשרת הערך של עולם הלוחמה האוטונומית כוללת חברות שבבים שמספקות את כוח העיבוד, חברות סייבר שמגינות על המערכות מפני חדירה, חברות תקשורת שמאפשרות העברת מידע בזמן אמת, חברות ענן שמנהלות כמויות עצומות של נתונים, יצרניות חיישנים ומצלמות, חברות רובוטיקה, ספקיות תוכנה, יצרניות מערכות ניווט, חברות אלקטרו אופטיקה ותעשיות ביטחוניות שמשלבות את כל הרכיבים הללו למערכת אחת.

למעשה אחת המגמות המעניינות ביותר היא שככל שהבינה המלאכותית הופכת לחלק בלתי נפרד מהמערכות הצבאיות כך גדל גם חלקן של חברות טכנולוגיה אזרחיות בשרשרת הערך הביטחונית, תהליך שמטשטש בהדרגה את הגבול שבין תעשיית ההייטק לבין תעשיית הביטחון ויוצר הזדמנויות חדשות עבור חברות שמעולם לא ראו בעצמן שחקניות ביטחוניות.

בסופו של דבר 

הניסוי שביצע צבא ארצות הברית אינו רק עוד אבן דרך בפיתוח כטב"ם מתקדם אלא סימן לכך ששדה הקרב עובר שינוי עמוק שבו תוכנה, נתונים ובינה מלאכותית הופכים למשאב אסטרטגי לא פחות ממטוסים, טילים או טנקים, וכמו בכל מהפכה טכנולוגית גם כאן מי שייהנה מהצמיחה לאורך זמן לא תהיה בהכרח החברה שבונה את המוצר הסופי אלא מכלול רחב של חברות הפועלות לאורך שרשרת הערך ומספקות את התשתיות, הרכיבים והטכנולוגיות שעליהן נשענת המהפכה כולה.