כשהאגירה הופכת לנכס אסטרטגי: ההחלטה שעשויה לשנות את שוק החשמל בישראל

במשך שנים, כשדיברו על תחרות וריכוזיות במשק החשמל, השאלה המרכזית הייתה כמה תחנות כוח מחזיק כל שחקן ומהו נתח הייצור שלו מתוך כלל השוק. אלא שמשק החשמל של היום כבר אינו נשען רק על תחנות כוח.

המעבר לאנרגיה מתחדשת, העלייה בצריכת החשמל והצורך להתמודד עם עומסים משתנים הפכו את אגירת האנרגיה לחלק מרכזי מהמערכת. הסוללות ומתקני האגירה אינם מייצרים חשמל, אך הם מאפשרים לשמור אותו בשעות שבהן הוא זמין וזול, ולהזרים אותו לרשת בשעות שבהן הביקוש והמחיר גבוהים.

החלטת רשות החשמל לאשר את הקמת תחנת הכוח ריינדיר, הסמוכה לכפר סבא, כללה שינוי משמעותי באופן שבו הרשות בוחנת את כוח השוק של היצרנים הפרטיים. לראשונה, במסגרת בדיקת הריכוזיות, לא נספרו רק תחנות הכוח שבידי בעלי המניות, אלא גם מתקני אגירת האנרגיה שבבעלותם. בכך מאותתת הרשות כי אגירה אינה עוד פעילות משלימה, אלא חלק בלתי נפרד מהכוח התחרותי של חברות האנרגיה.

המשמעות רחבה הרבה יותר מאישור של תחנה אחת. מדובר בתקדים שעלול להשפיע על היכולת של חברות האנרגיה להמשיך לרכוש נכסים, להקים תחנות כוח נוספות ולבצע עסקאות גדולות בענף.

למה אגירה נחשבת כמעט כמו תחנת כוח?

מתקן אגירה אינו מייצר חשמל בעצמו. הוא נטען בשעות שבהן הביקוש נמוך, כאשר החשמל זול או קיים בעודף, ומזרים את האנרגיה בחזרה לרשת בשעות השיא.

מבחינה כלכלית ותפעולית, היכולת הזאת יכולה להתחרות באופן ישיר בתחנת כוח.

נניח שחברה מחזיקה תחנת כוח בהספק של 500 מגה-ואט ולצדה מתקן אגירה בהספק של 100 מגה־ואט. במהלך הלילה, או בשעות שבהן יש עודף של ייצור סולארי, ניתן לטעון את הסוללות. כאשר הביקוש מגיע לשיא, החברה יכולה להזרים לרשת לא רק את החשמל שמייצרת התחנה, אלא גם את החשמל שנאגר קודם לכן.

בפועל, אותה חברה מסוגלת לספק בשעת עומס 600 מגה-ואט. לכן, מבחינת רשות החשמל, התעלמות ממתקני האגירה הייתה יוצרת תמונה חלקית בלבד של הכוח האמיתי שמחזיק כל שחקן בשוק.

זהו שינוי תפיסתי חשוב. בעולם החשמל החדש, לא מספיק לבדוק כמה חשמל חברה מסוגלת לייצר לאורך היום. צריך לבדוק גם כמה חשמל היא יכולה לספק דווקא ברגעים שבהם המערכת זקוקה לו יותר מכל.

המבחן החדש של תחנת ריינדיר

תחנת ריינדיר מוחזקת בידי כמה שותפים מרכזיים, ובהם הפניקס, ג'נריישן ורפק. הספק התחנה המתוכנן מגיע עד 850 מגה-ואט, אך לצורך הבחינה הרגולטורית היא נבדקה לפי הספק של 670 מגה-ואט, בשל מגבלות הזרמה של חברת נגה.

תקנות הריכוזיות הקודמות של רשות החשמל קבעו כי יצרן בודד לא יוכל להחזיק ביותר מ-20% מכוח הייצור בגז בישראל. התקנות אמנם פקעו בסוף 2024, אך הרשות ממשיכה להשתמש בעקרונות שלהן בעת בחינת בקשות חדשות.
החידוש במקרה של ריינדיר הוא שהרשות הוסיפה לחישוב גם את מתקני האגירה של בעלי המניות.
לפי החישוב שהוצג בכתבה, אחזקותיהן של השותפות בייצור חשמל בגז הסתכמו בכ-2,616 מגה-ואט, שהם כ־15.7% מההספק המשקי הצפוי. לאחר הוספת מתקני האגירה, עלה ההספק המצטבר לכ-3,666 מגה-ואט, שהם כ-18.2% מהייצור המשקי הצפוי עד סוף העשור.

גם תחת המבחן המחמיר הזה התחנה אושרה. אבל החשיבות של ההחלטה נמצאת פחות בתוצאה הסופית ויותר בדרך שבה נעשה החישוב.

רשות החשמל למעשה קבעה עיקרון חדש: מי שמחזיק בתחנות כוח ובמקביל בונה פורטפוליו משמעותי של אגירה, מחזיק בכוח שוק גדול יותר מכפי שנמדד בעבר.

אגירה כמנוע צמיחה - וגם כמגבלה

עד היום נתפסה אגירת אנרגיה בעיקר כמנוע צמיחה.

חברות אנרגיה השקיעו במתקני אגירה משום שהם מאפשרים להן לנצל טוב יותר את החשמל שהן מייצרות, להרחיב את הפעילות בשעות השיא וליהנות מהמעבר הגובר לאנרגיה מתחדשת.
כעת מתברר כי לאגירה יש גם צד נוסף.

ככל שחברה מחזיקה ביותר תחנות כוח וביותר מתקני אגירה, כך היא עשויה להתקרב מהר יותר למגבלות הריכוזיות של הרגולטור. במילים אחרות, נכס שמגדיל את הגמישות התפעולית ואת פוטנציאל ההכנסות עלול במקביל לצמצם את האפשרות לבצע רכישות נוספות.

עבור החברות הגדולות בענף, זהו שינוי מהותי בתכנון האסטרטגי. לא כל פרויקט חדש יוכל להיבחן בפני עצמו. הרשות עשויה להסתכל על התמונה הכוללת - תחנות כוח, מתקני אגירה, אחזקות עקיפות ויכולת ההשפעה הכוללת של החברה על אספקת החשמל למשק.
המשמעות היא שחברות יצטרכו לבחור בזהירות רבה יותר באילו נכסים להחזיק, אילו פרויקטים לפתח ואילו אחזקות למכור כדי לפנות מקום לצמיחה עתידית.

העסקה של ג'נריישן ושיכון ובינוי במבחן חדש

אחת העסקאות המרכזיות שעלולות להיות מושפעות מהתקדים היא רכישת שיכון ובינוי אנרגיה בידי ג'נריישן, בעסקה בהיקף של כ-4 מיליארד שקל. העסקה, שמטרתה להפוך את ג'נריישן ליצרנית החשמל הפרטית הגדולה בישראל, עוררה כבר מראשיתה שאלות סביב הריכוזיות במשק החשמל והיקף הכוח שירכז הגוף המאוחד.

לשיכון ובינוי יש כ-2,000 מגה־ואט של ייצור פעיל בתחנות כוח וכ-1,400 מגה־ואט נוספים של מתקני אגירה בשלבי הקמה מתקדמים. כעת, כאשר רשות החשמל מאותתת כי גם מתקני אגירת האנרגיה ייכללו במבחן הריכוזיות, קבלת האישור לעסקה הופכת מורכבת אף יותר.

הרגולטור כבר לא צפוי לבחון רק את תחנות הכוח שיוחזקו בידי החברה המאוחדת, אלא גם את מתקני האגירה, את הפרויקטים שנמצאים בבנייה ואת היכולת הכוללת של הקבוצה לספק חשמל בשעות השיא. במילים אחרות, העסקה כבר אינה נבחנת רק לפי כמה חשמל החברה תוכל לייצר, אלא גם לפי היקף הגמישות והשליטה שלה באספקת החשמל למשק.

בימים אלה מנסות ג'נריישן ורפק לבצע עסקת החלפת נכסים, שבמסגרתה רפק תרכוש מג'נריישן את אחזקותיה בתחנת הכוח MRC באלון תבור, ואילו ג'נריישן תרכוש מרפק את חלקה בתחנת ריינדיר. המהלך נועד לצמצם חפיפות ולהתאים את מבנה האחזקות למציאות הרגולטורית החדשה, והוא ממחיש כיצד שינוי באופן שבו הרגולטור מודד כוח שוק עשוי להשפיע לא רק על אישור עסקאות, אלא גם על מבנה העסקאות עצמן.

 

הקשר הרחב: AI, מרכזי נתונים והצורך ברשת גמישה

החלטת רשות החשמל אינה נובעת ישירות מהתפתחות תעשיית הבינה המלאכותית, אך היא משתלבת במגמה רחבה של גידול בביקוש לחשמל. מרכזי נתונים, שירותי ענן, תחבורה חשמלית והתחשמלות התעשייה מגדילים את הצורך באספקת חשמל רציפה לאורך כל שעות היממה, בעוד שחלק גדל והולך מהייצור מבוסס על אנרגיה סולארית ורוח, שתפוקתן משתנה בהתאם לתנאי מזג האוויר.

בתנאים כאלה, הקמת תחנות כוח נוספות היא רק חלק מהפתרון. מערכת החשמל צריכה להיות מסוגלת להעביר חשמל משעות שבהן קיים עודף ייצור אל שעות השיא שבהן הביקוש מזנק.
כאן נכנסת אגירת האנרגיה, שמאפשרת לגשר בין מועד ייצור החשמל לבין מועד הצריכה.

לכן, אם בעבר עיקר תשומת הלב הופנתה להיקף כושר הייצור של כל חברה, ההחלטה החדשה של רשות החשמל מסמנת שינוי תפיסתי: גם היכולת לאגור חשמל ולהזרים אותו לרשת ברגע הנכון הפכה לנכס אסטרטגי בעל השפעה על התחרות ועל מבנה שוק החשמל. עבור תעשיות עתירות צריכת חשמל, ובהן מרכזי נתונים ותשתיות AI, גמישות הרשת הופכת לחשובה לא פחות מכמות החשמל הכוללת שניתן לייצר.