הרחבת יצוא הגז למצרים ולמה צינור אחד יכול להיות שווה מיליארדים

פרויקט תשתית באורך של עשרות קילומטרים לא תמיד נשמע כמו אירוע שיכול לשנות את התמונה הכלכלית של משק שלם, אבל בעולם האנרגיה דווקא החיבורים, הצינורות ויכולת ההולכה הם אלה שקובעים כמה מהמשאב שנמצא מתחת לקרקע באמת יכול להפוך להכנסות. 

בשבוע שעבר הושלם פרויקט להרחבת מערכת הולכת הגז מישראל למצרים, מהלך שמאפשר להגדיל באופן משמעותי את היקף הזרמת הגז ממאגר לווייתן אל השוק המצרי, ובהמשך גם לחזק את מעמדה של ישראל כספקית אנרגיה אזורית.

הפרויקט כלל מקטע תת-ימי חדש באורך של כ-46 קילומטרים בין אשדוד לאשקלון, שנועד להרחיב את קיבולת מערכת ההולכה הקיימת ולהגדיל את היכולת להעביר גז דרך צינור East Mediterranean Gas, או EMG, המחבר בין ישראל למצרים.
לפי הנתונים שפורסמו, השלמת המקטע החדש צפויה להעלות את קיבולת המערכת לכ-850 מיליון רגל מעוקבת ביום, שהם בערך 8.5 מיליארד מטרים מעוקבים של גז בשנה.

במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר פשוט בעוד שדרוג תשתיתי, אבל המשמעות הכלכלית רחבה הרבה יותר, משום שעד היום אחת המגבלות המרכזיות על היצוא לא הייתה כמות הגז במאגר, אלא היכולת להעביר אותו בפועל אל הלקוח כך שבמילים אחרות, ישראל לא מצאה עכשיו מאגר חדש, אלא הגדילה את היכולת שלה למכור יותר מהגז שכבר קיים, וזה בדיוק ההבדל בין משאב טבע שנמצא מתחת לקרקע לבין נכס שמייצר הכנסות.


צינור גז ימי
מקור: rigzone

מה בעצם השתנה?

הרחבת מערכת ההולכה מאפשרת למאגר לווייתן להגדיל את היקף היצוא למצרים בשלב הראשון מכ-4.7 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה לכ-6.7 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה, כאשר לפי הדיווח, המאגר יכול כעת להעביר למצרים עד כ-6.5 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה במסלול הישיר, בנוסף לכ-2 מיליארד מטרים מעוקבים נוספים שעוברים דרך צינור היצוא הצפוני דרך ירדן.

השלב הראשון של ההרחבה כבר נשען על שני תנאים מרכזיים שהושלמו, האחד הוא המקטע החדש בין אשדוד לאשקלון והשני הוא הצינור השלישי ממאגר לווייתן לאסדת ההפקה, שהושלם מוקדם יותר השנה. השילוב בין שני הפרויקטים הגדיל את יכולת ההפקה של המאגר לכ-14 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה, וכעת הוא מאפשר להעביר יותר גז ללקוחות מחוץ לישראל מבלי לפגוע באספקה הקיימת לשוק המקומי.

הנקודה החשובה היא שבמשק הגז לא מספיק להחזיק במאגר גדול, משום שכל שלב בשרשרת חייב להיות מסוגל להתמודד עם הכמות שמבקשים למכור.
המאגר צריך להפיק את הגז, האסדה צריכה לטפל בו, מערכת ההולכה צריכה להעביר אותו, והצינור הבינלאומי צריך להיות בעל קיבולת מספקת כדי להביא אותו אל הקונה, ואם אחת מהחוליות האלה מוגבלת, כל שאר המערכת נעצרת באותה נקודה.

זה בדיוק מה שהפרויקט החדש בא לפתור.
הוא אינו מגדיל את כמות הגז שנמצאת בלווייתן, אבל הוא מגדיל את קצב היצוא האפשרי, ובכך משפר את היכולת של השותפות במאגר לממש חוזים קיימים, לחתום על הסכמים חדשים ולהצדיק השקעות נוספות בהרחבת ההפקה.

בתרשים ניתן לראות את מערכת הולכת הגז הארצית של ישראל ואת אופן חלוקת הגז ממאגרי תמר, לווייתן וכריש אל המשק המקומי וללקוחות היצוא.

הגז מוזרם דרך רשת צינורות ארצית אל תחנות הכוח, מפעלי התעשייה, חברות החלוקה וצרכני הגז הטבעי, ובמקביל גם אל נקודות היצוא למצרים ולירדן.
הרחבת המקטע בין אשדוד לאשקלון נועדה לחזק את אחד מצווארי הבקבוק במערכת ולאפשר להעביר כמויות גדולות יותר של גז לכיוון מצרים, מבלי לפגוע באספקה למשק הישראלי.

מקור: משרד האנרגיה והתשתיות 

למה מצרים בכלל צריכה גז מישראל?

כדי להבין את המשמעות של הפרויקט, צריך להבין קודם את מצבה של מצרים.
במשך שנים היא נחשבה ליצואנית גז טבעי משמעותית בזכות מאגרים מקומיים גדולים ומתקני ההנזלה שבשטחה, אך בשנים האחרונות הביקוש המקומי לחשמל ולאנרגיה גדל, בזמן שקצב ההפקה המקומית לא תמיד הצליח לעמוד בקצב הצריכה.

מצרים היא מדינה עם אוכלוסייה גדולה, צריכת חשמל עולה ותעשייה שדורשת אספקת אנרגיה רציפה, ולכן כל ירידה בהפקת הגז המקומית יוצרת לחץ מיידי על המשק.
כאשר אין מספיק גז מקומי, נאלצת המדינה לבחור בין הפחתת יצוא, הפעלת תחנות כוח באמצעות דלקים יקרים יותר או הגדלת היבוא ממדינות שכנות.

הגז הישראלי נכנס בדיוק לנקודה הזאת, משום שהוא מגיע באמצעות תשתית קיימת, ממאגר קרוב יחסית ובחוזים ארוכי טווח.
חלק מהגז נצרך בתוך מצרים כדי לספק חשמל לתושבים ולעסקים, וחלק ממנו יכול להגיע למתקני ההנזלה במדינה, שם הוא הופך ל-LNG ויכול להישלח באוניות לשווקים אחרים.

מבחינת מצרים, הגז הישראלי מספק גמישות וביטחון אנרגטי, משום שהוא מאפשר לה להשלים את הפער בין ההפקה המקומית לבין הצריכה.
מבחינת ישראל, מצרים היא לקוח גדול עם צורך ברור, תשתית מתאימה ויכולת לקלוט כמויות גדולות לאורך זמן, ולכן החיבור בין שתי המדינות הוא לא רק גיאופוליטי, אלא גם כלכלי ותשתיתי.

העובדה שהביקוש המצרי קיים אינה מספיקה בפני עצמה, משום שהיכולת למכור תלויה גם בקיבולת הצינורות.
לכן השלמת הפרויקט החדש משנה את התמונה, לא בגלל שנוצר פתאום ביקוש שלא היה קודם, אלא משום שנפתחה אפשרות להעביר בפועל כמות גדולה יותר של גז לשוק שכבר זקוק לו.

המספרים שמאחורי העסקה

בשנת 2025 חתמו שותפי לווייתן על תיקון להסכם היצוא עם Blue Ocean Energy, במסגרתו אמורה כמות הגז המיוצאת למצרים לגדול בכ-130 מיליארד מטרים מעוקבים לאורך תקופת ההסכם.
לפי ההערכות שפורסמו, הכמויות הנוספות עשויות לייצר לשותפים הכנסות של כ-35 מיליארד דולר, סכום שממחיש עד כמה כל הגדלה של קיבולת ההולכה יכולה להשפיע על הערך הכלכלי של המאגר.

ההסכם בנוי בשני שלבים, בשלב הראשון שכעת יכול לצאת לפועל, היצוא למצרים גדל מכ-4.7 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה לכ-6.7 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה.
בשלב השני, בכפוף להרחבה נוספת של המאגר ולהשלמת תשתיות חדשות, היצוא עשוי לעלות לטווח של כ-11.9 עד 12.9 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה.

כדי לתמוך בשלב הבא, שותפי לווייתן כבר קיבלו החלטת השקעה סופית בהיקף של כ-2.36 מיליארד דולר עבור השלב הראשון של פרויקט ההרחבה Phase 1B, שאמור להעלות את כושר ההפקה של המאגר לכ-21 מיליארד מטרים מעוקבים בשנה.
תחילת ההפעלה צפויה במחצית השנייה של 2029, כך שהפרויקט הנוכחי אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה חלק מתוכנית רחבה הרבה יותר להגדלת ההפקה והיצוא בעשור הקרוב.

המספרים האלה חשובים משום שהם מראים שהרחבת היצוא אינה אירוע נקודתי, אלא תהליך מדורג.
תחילה מרחיבים את הצינור, לאחר מכן מגדילים את יכולת ההפקה, ובהמשך בונים תשתיות נוספות שיאפשרו להעביר כמות גדולה יותר.
כל שלב פותח את הדלת לשלב הבא, וכל שדרוג בתשתית מגדיל את היכולת להפוך את המאגר להכנסות בפועל.

למה לא פשוט לייצא את כל הגז?

כאשר רואים את פוטנציאל ההכנסות, עולה שאלה מתבקשת, מדוע לא להגדיל את היצוא במהירות ולהעביר כמה שיותר גז למצרים כל עוד הביקוש קיים והתשובה היא, שישראל חייבת לאזן בין הרצון ליהנות מהכנסות יצוא לבין הצורך לשמור על ביטחון אנרגטי לשוק המקומי.

הגז הטבעי הוא כיום אחד ממקורות האנרגיה המרכזיים של ישראל, והוא משמש לייצור חשמל, לתעשייה ולצרכים נוספים, לכן כל החלטה על יצוא חייבת להביא בחשבון את התחזיות לצריכת הגז בישראל, את קצב הגידול בביקוש לחשמל ואת הכמות שתידרש לשוק המקומי בשנים הבאות.

הדבר מצוין גם בהסכם עצמו, שלפיו היקף השלב השני נקבע תוך התחשבות בתחזיות הביקוש וההיצע בישראל, במטרה להבטיח את צורכי המשק המקומי.
כלומר, המדינה אינה רואה ביצוא מטרה בפני עצמה, אלא כלי שמאפשר למקסם את הערך הכלכלי של המאגרים כל עוד נשמרת אספקה מספקת לשוק הישראלי.

איזון כזה חשוב במיוחד משום שמאגר גז הוא משאב מוגבל.
ככל שמייצאים יותר היום, נשארת כמות קטנה יותר לעתיד, ולכן המדינה צריכה לוודא שהקצב שבו הגז נמכר אינו פוגע באספקה למשק המקומי בטווח הארוך אך מצד שני, אם היצוא מוגבל מדי, עלולה להיפגע הכדאיות של השקעות חדשות, משום שהשותפות במאגרים מתקשות להצדיק השקעות של מיליארדי דולרים בלי שוק גדול מספיק למכור אליו.

לכן קבלת ההחלטות אינה פשוטה כיוון שישראל צריכה לאפשר יצוא בהיקף שמושך השקעות ומגדיל הכנסות, אבל במקביל לשמור מספיק גז לצרכים המקומיים, והרחבת המערכת למצרים מדגימה את האיזון הזה, משום שהיא מאפשרת להגדיל את היצוא בשלבים, בהתאם להרחבת כושר ההפקה ולתחזיות הביקוש בישראל.

מה זה אומר עבור המדינה?

הגדלת היצוא משפיעה לא רק על השותפות במאגר, אלא גם על המדינה, משום שכל כמות נוספת שנמכרת מייצרת תמלוגים, מסים והכנסות לקרן העושר כך ככל שהיצוא גדל, כך גדלה גם זרימת הכסף שמגיעה לקופת המדינה, כל עוד המחירים, עלויות ההפקה ותנאי החוזים תומכים בכך.

מעבר להכנסות הישירות, יצוא גז יוצר גם תמריץ להשקעות נוספות.
כאשר לחברות ברור שקיים שוק גדול במצרים ושיש יכולת הולכה שתאפשר להן למכור, קל יותר להצדיק השקעות בהרחבת מאגר לווייתן, בקידוחים חדשים ובפיתוח מאגרים נוספים.

היבט נוסף הוא המעמד האזורי של ישראל. קשרי אנרגיה ארוכי טווח יוצרים תלות הדדית בין מדינות, משום שמצרים זקוקה לאספקה וישראל זקוקה לשוק.
הקשר הזה אינו מבטל מחלוקות פוליטיות, אך הוא מוסיף שכבה כלכלית יציבה יותר למערכת היחסים ומחזק את החשיבות של שיתוף הפעולה בין המדינות.

ככל שהיקף היצוא גדל, כך ישראל הופכת משחקן מקומי לספקית אנרגיה אזורית, במיוחד כאשר הגז הישראלי יכול לעבור דרך מצרים ולהגיע גם לשווקים נוספים.
זהו תהליך ארוך, אבל הרחבת הצינור בין אשדוד לאשקלון היא עוד שלב שמקרב את ישראל למצב שבו תשתיות האנרגיה שלה מחוברות בצורה עמוקה יותר לכלכלה האזורית.

איפה עשויה להיווצר ההזדמנות למשקיעים?

החברות הראשונות שנהנות מהרחבת היצוא הן כמובן השותפות במאגר לווייתן.
ניו-מד אנרג'י מחזיקה בכ-45.34% מהמאגר, שברון מחזיקה בכ-39.66% והיא גם המפעילה, ורציו אנרגיות מחזיקה בכ-15%.
ככל שהיצוא גדל, כך גדל פוטנציאל ההכנסות של השותפות, בהנחה שהכמויות, המחירים ועלויות ההפקה תומכים בכך.

גם קבוצת דלק נהנית באופן עקיף מהתהליך, משום שהיא בעלת השליטה בניו-מד אנרג'י, ולכן כל שיפור בתזרים, ברווחיות או בשווי של ניו-מד עשוי להשפיע גם עליה.
מעבר לכך, הגדלת ההפקה יכולה לחזק את יכולת חלוקת הרווחים לאורך זמן, במיוחד כאשר חוזי היצוא ארוכים ומספקים ודאות יחסית לגבי הביקוש.

אבל ההזדמנות אינה מוגבלת רק לבעלות במאגר. כל הרחבה של יצוא הגז דורשת צינורות, מתקני טיפול, תחנות דחיסה, מערכות בקרה, שירותי הנדסה, תחזוקה ותשתיות הולכה, ולכן גם חברות שפועלות סביב שרשרת הערך עשויות ליהנות מהשקעות נוספות בשנים הקרובות.

ככל שישראל שואפת להגדיל את היצוא, היא תידרש להמשיך להשקיע בתשתית, משום שמאגר גדול ללא יכולת הולכה מספקת אינו מממש את מלוא הפוטנציאל שלו.
לכן המשקיעים צריכים להסתכל לא רק על החברות שמחזיקות בגז, אלא גם על החברות שמאפשרות להפיק, להעביר ולמכור אותו.

החלק המעניין הוא שההזדמנות כאן אינה מבוססת רק על ציפייה לעלייה במחיר הגז, אלא גם על גידול בכמות שניתן למכור.
חברה יכולה להגדיל את הכנסותיה גם אם המחיר נשאר דומה, כל עוד היקף ההפקה והיצוא עולה, וזה בדיוק מה שהרחבת התשתית מאפשרת.

הסיכונים עדיין קיימים

למרות הפוטנציאל, חשוב לזכור שיצוא גז הוא תחום שמושפע ממספר גדול של משתנים.
מחירי האנרגיה בעולם יכולים להשתנות, הביקוש במצרים עלול לעלות או לרדת, והפרויקטים עצמם עשויים להתעכב בשל רגולציה, מימון או אתגרים הנדסיים.

קיים גם סיכון גיאופוליטי, משום שהיצוא תלוי ביחסים בין המדינות וביציבות האזורית כך גם שכאשר קיימים חוזים ארוכי טווח ותשתית פעילה, אירועים ביטחוניים או פוליטיים יכולים להשפיע על קצב ההזרמה, על עלויות הביטוח ועל היכולת להפעיל את המערכת באופן רציף.

סיכון נוסף קשור להיקף ההשקעות, הרחבת לווייתן דורשת מיליארדי דולרים, וההחזר תלוי בכך שהשותפות יצליחו לעמוד בלוחות הזמנים ולהשלים את הפרויקט בתקציב ולהמשיך למכור את הכמויות הנוספות במחירים כדאיים.
כל חריגה בעלויות או עיכוב בהקמה עלולים לפגוע בתשואה הצפויה.

גם השוק המקומי בישראל נשאר גורם מרכזי כי אם צריכת הגז בישראל תגדל מהר מהצפוי, המדינה עשויה להגביל חלק מהיצוא או לדרוש שמירה על רזרבות גבוהות יותר.
לכן כל תחזית להכנסות עתידיות חייבת לקחת בחשבון שהיצוא כפוף לא רק לשיקולים מסחריים, אלא גם למדיניות אנרגיה וביטחון לאומי.

למה הפרויקט הזה חשוב יותר ממה שהוא נראה?

השלמת המקטע בין אשדוד לאשקלון ממחישה נקודה שחוזרת שוב ושוב בעולם התשתיות, והיא שהערך של משאב אינו נקבע רק לפי הכמות שלו, אלא גם לפי היכולת להעביר אותו ללקוח.
ישראל כבר החזיקה במאגר גז גדול, מצרים כבר הייתה זקוקה לאספקה נוספת והחוזים כבר נחתמו, אבל בלי קיבולת הולכה מספקת, חלק מהפוטנציאל נשאר על הנייר.

כעת, לאחר שהמקטע החדש הושלם והצינור השלישי בלווייתן נכנס לפעולה, השלב הראשון של הגדלת היצוא יכול להתממש.
המשמעות היא יותר גז שנמכר, יותר הכנסות לשותפות, יותר מסים ותמלוגים למדינה, ויותר הצדקה להמשיך להשקיע בפיתוח המאגר.

הפרויקט גם מדגים כיצד השקעות תשתית יוצרות השפעה מצטברת.
צינור אחד מאפשר להגדיל יצוא, הגדלת היצוא מצדיקה הרחבת הפקה, והרחבת ההפקה מגדילה את הצורך בתשתיות נוספות, וכך נוצר תהליך שבו כל שלב מחזק את השלב הבא ומגדיל את הערך הכלכלי של המערכת כולה.

בסופו של דבר, הרחבת יצוא הגז למצרים אינה רק סיפור על צינור חדש, אלא על הדרך שבה ישראל הופכת את מאגר לווייתן מנכס אנרגיה מקומי למנוע הכנסות אזורי.
כמות הגז מתחת לקרקע אמנם לא השתנתה, אבל היכולת להפיק יותר, להעביר יותר ולמכור יותר השתפרה באופן משמעותי, ובעולם האנרגיה זה בדיוק ההבדל בין פוטנציאל לבין תזרים.