המיליארדרים הבאים לא יבנו אפליקציות, הם יבנו את העולם

במשך כמעט שני עשורים, הדרך המהירה ביותר לבנות חברת ענק עברה דרך מסך.
מפתח מוכשר היה יכול לשבת בדירה קטנה בתל אביב, לכתוב קוד, להעלות לענן ולהגיע בתוך זמן קצר למיליוני משתמשים.

לא היה צורך להקים מפעל, לחבר תחנת כוח, להזמין ציוד שנים מראש או לחכות לאישור בנייה.
המודל היה כמעט מושלם, בונים פעם אחת, מעתיקים כמעט בחינם ומוכרים שוב ושוב.
האינטרנט הוליד חברות עם שולי רווח גבוהים, צמיחה מהירה וכמות נכסים פיזיים קטנה יחסית.
הדור הבא של חברות הענק ייראה אחרת.

התוכנה לא נעלמת, היא פשוט יורדת מהמסך ונכנסת למפעל, לרובוט, לרשת החשמל ולמרכז הנתונים.
החברות שיבנו את הכלכלה החדשה עדיין יזדקקו למהנדסי תוכנה מעולים, אבל קוד לבדו כבר לא יספיק.
הן יצטרכו חשמל, קרקע, שבבים, מערכות קירור, קווי ייצור, חומרי גלם, עובדים מיומנים ואישורים ממשלתיים, במילים אחרות, קל יותר לכתוב את העתיד מאשר לבנות אותו.
וזה בדיוק המקום שבו עתיד להיוולד הדור הבא של המיליארדרים.

עידן האפליקציה לא הסתיים, אבל היתרון שלו נשחק

חברות התוכנה הגדולות נבנו על רעיון פשוט.
העלות של פיתוח המוצר יכולה להיות גבוהה, אבל העלות של צירוף המשתמש הבא נמוכה מאוד.
כשחברת תוכנה מוסיפה מיליון לקוחות, היא לא צריכה להקים מפעל חדש עבור כל מיליון משתמשים.
היא יכולה להוסיף שרתים, לשפר את המוצר ולהמשיך לגדול, זו הסיבה שמשקיעים אהבו תוכנה.

הצמיחה הייתה מהירה, ההוצאות היו צפויות יחסית והעסק לא נדרש לקנות כמויות עצומות של ציוד בכל פעם שהביקוש עלה.

אלא שהיתרון הזה גם הפך את שוק התוכנה לצפוף.
קל יותר להקים חברת תוכנה מאשר להקים יצרנית שבבים, ולכן גם קל יותר למתחרים להיכנס.
כלי בינה מלאכותית הפכו חלקים גדולים מתהליך הפיתוח למהירים וזולים יותר.

צוותים קטנים מסוגלים כיום לבנות בתוך שבועות מוצרים שבעבר דרשו חודשים, זו התקדמות אדירה, אבל היא גם יוצרת בעיה למשקיעים וליזמים.
כשכולם יכולים לבנות מהר יותר, עצם היכולת לכתוב קוד כבר לא מבטיחה יתרון לאורך זמן.
האפליקציה יכולה להיות מעולה, אבל אם עשרה צוותים אחרים מסוגלים לבנות מוצר דומה, קשה יותר לשמור על מחירים גבוהים ועל לקוחות נאמנים.

הקוד עדיין חשוב, פשוט קשה יותר להפוך אותו לחומה שמגינה על העסק, לעומת זאת, הרבה יותר קשה להעתיק מפעל שבבים, רשת אספקת חשמל או מערכת רובוטית שפועלת בתוך אלפי מפעלים.
הפחד הזה כבר מתחיל להופיע בשוק, חברות תוכנה ישראליות כמו מאנדיי (MNDY) ו-Wix ‏(WIX) עדיין צומחות, אבל המשקיעים כבר לא נותנים להן את אותההפרימיה שקיבלו חברות תוכנה בעבר.

מאנדיי צריכה להוכיח שפלטפורמות AI לא יהפכו את ניהול העבודה למוצר שקל יותר להעתיק, ו-Wix צריכה להראות שכלים שמסוגלים לבנות אתר או אפליקציה בתוך  כמה דקות לא יפגעו בליבה שעליה נבנה העסק שלה, שתיהן מנסות להפוך את האיום להזדמנות באמצעות שילוב כלי AI במוצרים שלהן, אבל עצם העובדה שהן צריכות להמציא מחדש חלק מהערך שלהן מראה כבר את השינוי, בעידן הקודם, התוכנה הייתה החומה, בעידן החדש, הבינה המלאכותית יכולה להיות גם מי שבונה את החומה וגם מי שמפרקת אותה.

הבינה המלאכותית היא גם סיפור של בטון, נחושת וחשמל, כשמדברים על בינה מלאכותית, קל לדמיין תוכנה שיושבת בענן.
בפועל, הענן הוא בניין גדול שמלא במחשבים, מערכות קירור, כבלים, שנאים וגנרטורים, המודל נראה דיגיטלי, אבל התשתית שמפעילה אותו פיזית מאוד.

סוכנות האנרגיה הבינלאומית, גוף בין-ממשלתי שחוקר את שוקי האנרגיה, מעריכה שצריכת החשמל של מרכזי נתונים בעולם עשויה לעלות מכ-460 טרה-ואט שעה בשנת 2024 לכ-945 טרה-ואט שעה בשנת 2030.
צריכת החשמל של מרכזי הנתונים צפויה ליותר מלהכפיל את עצמה עד 2030

 

מקור:סוכנות האנרגיה הבינלאומית, IEA

הבינה המלאכותית נראית כמו תוכנה, אבל הצמיחה שלה תלויה במרכזי נתונים, שבבים, מערכות קירור וכמויות עצומות של חשמל.
מדובר ביותר מהכפלה בתוך שש שנים ובקצב צמיחה שנתי של כ-15%, יותר מפי ארבעה מקצב העלייה בצריכת החשמל בשאר הכלכלה.

המספר הזה חשוב מפני שהוא משנה את השאלה.
השאלה כבר לא רק מי יבנה את מודל הבינה המלאכותית הטוב ביותר.
השאלה היא מי יספק לו מספיק חשמל, מי יקרר אותו, מי יחבר אותו לרשת ומי יבנה את מרכז הנתונים בזמן.

בארצות הברית, משרד האנרגיה מעריך שמרכזי נתונים עשויים להגיע לכ-11.8% מצריכת החשמל במדינה עד סוף העשור, בתרחישים שנעים בין 9.5% ל-15.3%.
גם אם התחזית בפועל תהיה נמוכה יותר, הכיוון ברור, הבינה המלאכותית לא רק מגדילה את הביקוש לתוכנה.
היא יוצרת גל של ביקוש לתחנות כוח, ציוד חשמלי, שנאים, מערכות קירור, כבלי מתח, סוללות, טורבינות גז ומערכות לניהול רשת החשמל, זה כבר לא מרוץ שאפשר לנצח רק עם קוד טוב.

מרכז הנתונים החדש דומה יותר למפעל מאשר לאתר אינטרנט

בעבר, חברות אינטרנט יכלו לשכור מקום בענן ולגדול בהדרגה.
מערכות בינה מלאכותית גדולות דורשות תשתית אחרת.

הן זקוקות לאלפי שבבים שפועלים יחד, חיבורי תקשורת מהירים וצריכת חשמל שיכולה להשתוות לזו של עיר קטנה.
בקשות חיבור של מרכזי נתונים גדולים בארצות הברית כבר מגיעות לעיתים להספק של 300 עד 1,000 מגה-ואט ואף יותר, עם זמני הקמה וחיבור של שנים.
כאן נמצא ההבדל בין אפליקציה לבין תשתית.

אפליקציה יכולה להכפיל את מספר המשתמשים בתוך כמה חודשים.
מרכז נתונים לא יכול להכפיל את אספקת החשמל שלו בלחיצת כפתור.
צריך למצוא קרקע, להשיג אישורים, להזמין שנאים, לבנות קווי הולכה ולוודא שיש באזור מספיק ייצור חשמל.

באזורים מסוימים בארצות הברית, חברות כבר נתקלות בעיכובים של חמש עד שבע שנים בקבלת חיבור חשמל למרכזי נתונים גדולים.

מנקודת מבט של יזם, זה נשמע מתסכל, מנקודת מבט של משקיע, זה יכול להיות יתרון.
כשקשה להקים עסק, גם קשה יותר למתחרה להעתיק אותו.

החברה שמצליחה להשיג קרקע, חשמל, ציוד ואישורים יוצרת לעצמה נכס שלא ניתן לשכפל במהירות.
המחסור עצמו הופך לחלק מהיתרון העסקי.

השבב הוא רק ההתחלה

אנבידיה (NVDA) הפכה לסמל של מהפכת הבינה המלאכותית משום שהמעבדים שלה נמצאים בלב מרכזי הנתונים, אבל שבב לא נולד מתוך קובץ מחשב.
צריך לייצר אותו במפעל שעולה עשרות מיליארדי דולרים, עם ציוד מדויק להפליא, מים נקיים, מערכות סינון, כוח אדם מיומן ורשת של אלפי ספקים.
התלות בשרשרת הזאת גרמה לממשלות ולחברות להשקיע מחדש בייצור מקומי.
מאז 2020 הוכרזו בארצות הברית יותר מ-140 פרויקטים בשרשרת אספקת השבבים, בהשקעה פרטית כוללת של יותר מ-645 מיליארד דולר.

טייוואן סמיקונדקטור (TSM), יצרנית השבבים הגדולה בעולם, הגדילה בשנת 2025 את תוכנית ההשקעה שלה בארצות הברית ל-165 מיליארד דולר, כולל מפעלים חדשים, מתקני אריזה מתקדמים ומרכז מחקר ופיתוח.
השקעה כזאת עושה שני דברים במקביל.
היא מקשה מאוד על מתחרה חדש להיכנס, משום שמעט מאוד חברות יכולות לגייס סכומים כאלה ולנהל פרויקט מורכב כל כך.

מצד שני, היא מחייבת את היצרן למלא את המפעל בהזמנות במשך שנים, מפעל ריק הוא לא יתרון, הוא חשבון חשמל יקר מאוד.
לכן הדור הבא של חברות הענק יצטרך לשלוט לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בתכנון קיבולת, בהזמנות ארוכות טווח, בשרשרת אספקה ובבחירת המועד הנכון להשקיע.
בעולם התוכנה, טעות יכולה להסתיים בגרסה חדשה, בעולם המפעלים, טעות יכולה להישאר במאזן במשך עשור.

הרובוטים יוצאים מהמצגת ונכנסים למפעל

רובוטיקה היא דוגמה נוספת לתחום שבו תוכנה וחומרה מתחברות.
רובוט מודרני צריך מצלמות, חיישנים, מנועים, שבבים, סוללות ותוכנה שמאפשרת לו להבין את הסביבה ולקבל החלטות, הבינה המלאכותית משפרת את המוח שלו, אבל עדיין צריך לבנות את הגוף.

זה יותר מכפול מהכמות שהותקנה עשר שנים קודם לכן, וזו הייתה השנה הרביעית ברציפות שבה הותקנו יותר מחצי מיליון יחידות.
הרובוטים כבר לא נמצאים רק בסרטוני הדגמה, לפי הפדרציה הבינלאומית לרובוטיקה, ארגון התעשייה המרכז נתונים עולמיים על אוטומציה, כ-542 אלף רובוטים תעשייתיים הותקנו ברחבי העולם בשנת 2024.

 

מקור: International Federation of Robotics, World Robotics 2025

המספר הזה חשוב מפני שהוא מראה שהרובוטיקה כבר לא נמצאת רק בסרטוני הדגמה.
מפעלים קונים מערכות בפועל, הם משתמשים בהן לריתוך, הרכבה, אריזה, העברת חומרים ובקרת איכות.

ההזדמנות הגדולה לא נמצאת רק בחברה שתבנה רובוט דמוי אדם מרשים.
היא נמצאת גם ביצרני המנועים, מערכות הראייה, החיישנים, ציוד הבטיחות והתוכנה שמנהלת צי של אלפי רובוטים, יכול להיות שהשם המפורסם ביותר יהיה של יצרנית הרובוט.

אבל חלק גדול מהכסף עשוי להגיע דווקא לספקים שמוכרים את החלקים שכל יצרנית רובוטים חייבת לקנות.
כך נראו גם מהפכות תעשייתיות קודמות.
כולם זוכרים את המכונית, פחות אנשים זוכרים את החברות שבנו את המכונות, החלקים והכבישים שאפשרו לייצר מיליוני מכוניות.

צוואר הבקבוק הבא עשוי להיות רשת החשמל

חברות הטכנולוגיה רגילות לחשוב במהירות, רשתות חשמל חושבות בעשורים.
הקמת קו הולכה חדש יכולה לדרוש תכנון, אישורים, רכישת קרקע ובנייה ארוכה.

השילוב בין מרכזי נתונים, מפעלי שבבים, רכבים חשמליים, חימום חשמלי ומפעלים חדשים מגדיל את העומס על מערכת שלא תמיד נבנתה לקצב הזה.
משרד האנרגיה האמריקאי כבר מזהיר שהרחבת הרשת חייבת להתאים לקצב החדשנות בבינה מלאכותית ובייצור מתקדם, ושיש צורך להאיץ בנייה של מקורות ייצור וקווי הולכה.
בשנת 2026 הכריז המשרד על תוכנית בהיקף של כ-1.9 מיליארד דולר לקידום שדרוגי רשת והגדלת כושר ההולכה.

1.9 מיליארד דולר הם סכום גדול, אבל בעולם התשתיות הוא רק התחלה.
קווי חשמל, תחנות כוח ושנאים דורשים השקעות של מאות מיליארדי דולרים לאורך זמן.
החברות שיפתרו את הבעיה לא בהכרח ייראו כמו חברות טכנולוגיה קלאסיות.

חלקן ייצרו ציוד, חלקן יבנו תשתיות, אחרות יכתבו תוכנה שתאפשר להשתמש טוב יותר ברשת הקיימת.
הזוכות הגדולות עשויות להיות דווקא החברות שמחברות בין שני העולמות.
תוכנה שמבינה חשמל, חומרה שמסוגלת לקבל החלטות, חברת תשתית שחושבת כמו חברת טכנולוגיה.

למה האנרגיה חוזרת למרכז הסיפור

במשך שנים, שוק הטכנולוגיה התייחס לחשמל כאל דבר מובן מאליו, מחברים את השרת לשקע וממשיכים הלאה, הבינה המלאכותית הופכת את החשמל למרכיב אסטרטגי.
חברה יכולה להחזיק את השבבים הנכונים, המהנדסים הנכונים והלקוחות הנכונים, ועדיין לגלות שאין לה מספיק אנרגיה להפעיל את המערכת.
סוכנות האנרגיה הבינלאומית מעריכה שכמעט מחצית מהגידול באספקת החשמל למרכזי נתונים בשנים הקרובות תגיע מאנרגיה מתחדשת.

גז טבעי ופחם יספקו חלק נוסף, ואנרגיה גרעינית צפויה לקבל תפקיד גדול יותר לקראת סוף העשור.
המשמעות היא שהבינה המלאכותית עשויה להאיץ במקביל כמה תעשיות שנראו בעבר נפרדות.
חוות שרתים, תחנות כוח, אגירת אנרגיה, גז טבעי, אנרגיה גרעינית ורשת החשמל הופכות לחלק מאותו סיפור.
זו לא התכנסות טכנולוגית מעורפלת, מודל הבינה צריך שבב, לשבב צריך מפעל, המפעל צריך ציוד ולחשמל ומרכז הנתונים צריך קירור ולחיבור לרשת, הרובוט צריך חיישנים, מנועים וסוללה.
כל חוליה תלויה בחוליה אחרת.

ההזדמנות גדולה, אבל גם החשבון

קל להתלהב מהרעיון שהתשתיות הן הדבר הגדול הבא, קשה יותר לזכור שהן גם יקרות, איטיות ומסוכנות.
חברת תוכנה יכולה לצמצם עובדים, להקטין הוצאות ולשנות מוצר בתוך חודשים.
חברה שבונה מפעל לא יכולה להחזיר את הבטון לספק.

עסקים שצריכים השקעות גדולות במפעלים, ציוד ותשתיות עלולים לייצר יתרון חזק, אבל הם גם רגישים מאוד לטעויות בביקוש.
אם החברה בונה מעט מדי, היא מפספסת הזמנות, אם היא בונה יותר מדי, היא נשארת עם מפעל יקר שלא עובד בתפוקה מלאה.
זאת הסיבה שלא כל חברה שמכריזה על מפעל, מרכז נתונים או רובוט תהפוך לחברת ענק, חלק מהפרויקטים יתעכבו, חלק יחרגו מהתקציב, חלק יגלו שהטכנולוגיה התקדמה מהר יותר מהיכולת להחזיר את ההשקעה, המנצחים יצטרכו להיות טובים לא רק בהנדסה, הם יצטרכו להיות טובים בהחלטות קשות על כסף, תזמון וייצור.

מה המשקיעים יצטרכו ללמוד מחדש

משקיעים שהתרגלו לחברות תוכנה בחנו צמיחה בהכנסות, שיעור שימור לקוחות ושולי רווח.
המדדים האלה עדיין חשובים, אבל הם לא מספיקים כדי להבין חברת תשתית.

המשקיעים של העשור הבא יצטרכו ללמוד לקרוא לא רק דוחות הכנסה, אלא גם תוכניות בנייה, חיבורי חשמל ויכולת ייצור, הם יצטרכו לשאול כמה זמן לוקח להקים מפעל, כמה מהתפוקה כבר נמכרה מראש, מהו צוואר הבקבוק האמיתי, כמה מזומן החברה תשרוף לפני שהפרויקט יתחיל לייצר הכנסות, מי מספק לה את הציוד הקריטי ומה יקרה אם הביקוש יהיה נמוך ב-20% מהתחזית.
בחברת תוכנה, צמיחה מהירה יכולה להסתיר מוצר חלש לזמן מה, בחברת תשתית, התלהבות יכולה להסתיר מפעל לא רווחי במשך שנים.
תבינו השינוי הזה דורש מהמשקיע יותר סבלנות, אבל גם הרבה יותר חשדנות.

דור המיליארדרים הבא יבנה את מה שאי אפשר להוריד מחנות האפליקציות

המיליארדרים של עידן האינטרנט בנו מנועי חיפוש, רשתות חברתיות, חנויות מקוונות ותוכנות לעסקים.
המיליארדרים של העידן הבא עשויים לבנות מפעלי שבבים, מערכות רובוטיות, כורים גרעיניים קטנים, מרכזי נתונים, פתרונות אגירה וציוד לרשת החשמל.

חלקם עדיין יתחילו עם קוד, ההבדל הוא שהקוד יהיה מחובר לעולם הפיזי, הוא יפתח שסתום, ינהל מפעל, יאזן רשת חשמל או יפעיל צי רובוטים.
הסימנים כבר כאן.
החברות שמובילות בשבבים, רובוטיקה, אנרגיה ומרכזי נתונים דורשות הרבה יותר מקוד טוב, הן דורשות כסף, תכנון, סבלנות ויכולת לבנות דברים שאי אפשר להעתיק בלחיצה.
זה הופך את הדרך לחברת ענק לאיטית יותר וקשה יותר אבל דווקא בגלל שהיא קשה יותר, הפרס בסוף  הדרך יכול להיות גדול יותר.
בעולם שבו כל אחד יכול לבנות אפליקציה, המיליונים לא ילכו למי שבנה עוד חווית משתמש, אלא למי שבנה את העולם שמאחוריו.