רעידת אדמה בעולם ה-AI, התוכנית הקיצונית של ברני סנדרס

בזמן שעמק הסיליקון עסוק במרוץ חימוש טכנולוגי ובספירת טריליונים פוטנציאליים, הצעת חוק חדשה של הסנאטור ברני סנדרס מחוללת רעידת אדמה בעולם ה-AI ומאיימת לשבור את הכלים של הקפיטליזם הטכנולוגי.
סנדרס דורש להעביר 50% מהבעלות על חברות הענק (כמו OpenAI, אנתרופיק ו-xAI) לידי קרן עושר ציבורית, מתוך תפיסה שהמודלים הללו נבנו הלכה למעשה על השאלת הידע האנושי הקולקטיבי של כולנו ללא רשות.
המהלך הדרמטי הזה מציב סימן שאלה ענק ומטלטל מעל העתיד הכלכלי שלנו, האם פירות הבינה המלאכותית ימשיכו להעשיר אוליגרכים בוול סטריט, או שהם עומדים לחזור, ובגדול, לידיים של האנשים שעל גבם הם אומנו?

ראשית, מי אתה ברני סנדרס?

כדי להבין את הצעת החוק המהפכנית הזו, צריך להבין תחילה את האיש ואת המעמד שלו במערכת הממשל הלאומית.
סנאטור הוא חבר בסנאט האמריקאי, הבית העליון והמשפיע ביותר של הקונגרס (הרשות המחוקקת בארה"ב), המורכב מ-100 נציגים בלבד (שניים מכל מדינה).
הסנאטורים נחשבים לפוליטיקאים חזקים במיוחד, בעלי כוח לעצב את חוקי המדינה, לאשר מינויי ענק (כמו שופטי בית המשפט העליון) ולהכתיב מדיניות לאומית.

ברני סנדרס, שמכהן כסנאטור מטעם מדינת ורמונט, הוא אחד הפוליטיקאים המפורסמים והוותיקים ביותר באמריקה.
כסוציאל-דמוקרט מוצהר, סנדרס בנה את הקריירה שלו על מאבק בלתי מתפשר באי-שוויון כלכלי, בריכוזיות הון ובתאגידי ענק.
עבורו, הדרישה להעביר חצי מחברות ה-AI לבעלות הציבור היא לא גימיק חולף, אלא המשך ישיר ומזוקק של מפעל חייו, הניסיון למנוע מקומץ מיליארדרים לשלוט בעתיד האנושות, ולהחזיר את העושר וההשפעה לידיו של האזרח הקטן.

ברני סנדרס
קרדיט: ויקיפדיה

שורש הדאגה של סנדרס

ברני סנדרס רואה בבינה מלאכותית את הטכנולוגיה המשמעותית והמשנה חיים ביותר בתולדות האנושות, אך תמונת המצב הנוכחית שלה מעוררת בו דאגה עמוקה.
החשש המרכזי הראשון שלו נובע מריכוז כוח קיצוני ומסוכן, גורל הכלכלה, התעסוקה והחברה העולמית מעוצב כיום מאחורי דלתיים סגורות על ידי קומץ מיליארדרים ואוליגרכים מעמק הסיליקון, דוגמת סם אלטמן ואילון מאסק.
ללא כל פיקוח דמוקרטי, שקיפות או מעורבות אזרחית, עתיד האנושות מופקד למעשה בידיהם של מנהלים פרטיים, שתמריץ העל שלהם הוא הגדלת כוחם ועושרם האישי על חשבון טובת הכלל.

מעבר לריכוז הכוח, סנדרס מצביע על מה שהוא מכנה הגנבה הגדולה, העובדה שמודלי ה-AI לא נוצרו יש מאין, אלא אומנו על בסיס האינטליגנציה המשותפת של כולנו.
חברות הענק הזינו לתוך המערכות שלהן ספרים, יצירות אמנות, קוד מחשב, עיתונות ומחקרים מדעיים של מיליוני בני אדם לאורך דורות, וכל זאת ללא אישור, ללא הכרת תודה ובלי לשלם שום תמורה ליוצרים המקוריים.
מבחינתו של סנדרס, מדובר בניצול ציני של נכס רוחני קולקטיבי לצורך התעשרות פרטית, והוא מתמצת את תפיסתו בעיקרון פשוט וחד, כאשר משאב ציבורי מניב עושר, הציבור רשאי וצריך ליהנות מחלק מהעושר הזה.

המנגנון המהפכני מאחורי "חוק קרן העושר"

כדי לתרגם את החזון החברתי שלו למציאות בשטח, סנדרס מציג את חוק קרן העושר של בינה מלאכותית האמריקאית, שמציע מנגנון מיסוי חסר תקדים.
השוס הגדול בתוכנית הוא ההחלטה שלא למסות את רווחי החברות כמקובל, אלא להטיל מס חד-פעמי בגובה של 50% על המניות עצמן.
סנדרס מבין היטב שחברות טכנולוגיה רבות מצטיינות בניפוח הפסדים חשבונאיים או בהסטת רווחים למקלטי מס מתוחכמים, ולכן הוא מדלג מעל המכשולים האלה ודורש נתח בעלות ישיר מהחברה.
המניות הללו יועברו ישירות לקרן עושר לאומית שתהיה שייכת לאזרחים, ובכך תהפוך את הציבור לשותף שווה בתוך החברות החזקות בעולם.

המעבר הדרמטי הזה מבעלות פרטית מוחלטת לבעלות ציבורית צפוי לשנות מהיסוד את מאזן הכוחות בשלוש חזיתות מרכזיות: הבעלות, קבלת ההחלטות וחלוקת העושר.
במקום שחברות ה-AI הגדולות ינוהלו על פי אינטרסים צרים של קרנות הון סיכון, הציבור יחזיק בחצי מהחברה ויקבל ייצוג שווה בדירקטוריון, כוח פוליטי עצום שיאפשר לממשל לחסום החלטות מסוכנות לאנושות ולקדם מדיניות שמגנה על עובדים.
בהיבט הכלכלי, במקום שטריליוני דולרים פוטנציאליים יזרמו לחשבונות הבנק של אליטה מצומצמת, עליית ערך המניות והדיבידנדים שיצטברו בקרן ישמשו כדלק למימון שירותים ציבוריים חיוניים, ויבטיחו שהבינה המלאכותית תעבוד בשביל כולם, ולא רק בשביל המיליארדרים.

האתגרים שבדרך ליישום

סנדרס עצמו הוגן מספיק כדי להודות כי הרעיון המהפכני שלו רחוק מלהיות פשוט ליישום, והוא מעורר שאלות מבניות קשות במיוחד.
המכשול המרכזי הראשון הוא בעיית ההגדרה, מהי בכלל חברת AI? בעוד שחברות כמו OpenAI או אנתרופיק עוסקות בבינה מלאכותית באופן בלעדי, ענקיות טכנולוגיה כמו גוגל, מיקרוסופט או מטא הן מפלצות כלכליות שה-AI מהווה חלק משמעותי מכלל הפעילות שלהן.
האם הממשל האמריקאי ידרוש לקבל לידיו חצי מכלל המניות של גוגל רק בגלל שהיא מפתחת את מודל Gemini? ההבחנה הזו מטושטשת לחלוטין, והיא צפויה ליצור פלונטר משפטי וחשבונאי מורכב מאין כמוהו.

מעבר לשאלת ההגדרה, המורכבות האמיתית נעוצה בהתנגשות החזיתית של החוק עם ה-DNA הקפיטליסטי של ארצות הברית.
התערבות ממשלתית ישירה כל כך, הכוללת הלאמה למחצה של חברות מסחריות והושבת פקידי ממשל בדירקטוריונים שלהן, נחשבת לצעד קיצוני וחסר תקדים בשוק האמריקאי.
מהלך כזה צפוי להיתקל בחומה בצורה של התנגדות פוליטית חריפה בקונגרס, לצד קרבות משפטיים אדירים שיובלו על ידי סוללות עורכי הדין החזקות ביותר בעולם.
המבקרים כבר מזהירים כי ניהול ופיקוח ממשלתיים יסרסו את היזמות, יבריחו משקיעים זרים ויפגעו אנושות ביתרון הטכנולוגי של ארה"ב במרוץ הגלובלי, מה שמותיר פער עצום בין הצדק החברתי של סנדרס לבין ההיתכנות הפוליטית שלו במציאות.

מנורווגיה ועד טראמפ, התקדימים ההיסטוריים שמוכיחים שזה אפשרי

המודל הגלובלי המפורסם ביותר שהוא מציג הוא קרן העושר הלאומית של נורווגיה, מפלצת פיננסית השווה כיום מעל 2 טריליון דולר, אשר מומנה מרווחי הנפט של המדינה במטרה להבטיח שהמשאב הלאומי ישרת את כלל האזרחים ולא יישאר בכיסי מנהלי התעשייה.
גם מדינת אלסקה, ייסדה כבר לפני חצי מאה קרן עושר דומה המבוססת על הכנסות האנרגיה שלה ומחלקת מאז בכל שנה דיבידנדים ישירות לתושבים, לצד קרנות הפנסיה הציבוריות ברחבי ארה"ב שכבר מחזיקות כיום במאות מיליארדי דולרים במניות של חברות מסחריות בשם הציבור.
הטוויסט המפתיע ביותר מהנשיא לשעבר דונלד טראמפ שהציע בשעתו בצו נשיאותי להקים קרן עושר ריבונית אמריקאית.

חזון נועז או פנטזיה פוליטית?

בשורה התחתונה, הצעת החוק של ברני סנדרס היא ללא ספק אחד המהלכים המרתקים והרדיקליים ביותר שנראו בעידן הטכנולוגי, והיא מאלצת אותנו לחשוב מחדש על המושג בעלות במאה ה-21.
יחד עם זאת, כשמסתכלים למציאות הפוליטית והכלכלית בעיניים, הסיכויים שהיוזמה הזו אכן תעבור הם נמוכים מאוד, כמעט אפסיים.
בארצות הברית הקפיטליסטית, שבה קדושת השוק החופשי והקניין הפרטי היא ערך עליון, הרעיון של הלאמת חצי מתעשיית העתיד נשמע יותר כמו תסריט בדיוני מאשר חקיקה ישימה.
אך גם אם אחוזי ההיתכנות של החוק שואפים לאפס, עצם פתיחת הדיון היא רעידת אדמה בפני עצמה, סנדרס הצליח להסיט את השיח העולמי מהשאלה מה הבינה המלאכותית מסוגלת לעשות, לשאלה הבוערת לא פחות, מי הולך להתעשר ממנה, וזהו כבר הישג תודעתי שאי אפשר להתעלם ממנו.