מהפכת התחמושת של ארצות הברית

דיברנו לא מעט על התעשייה הביטחונית דרך זווית של תקציבי ענק, חוזים ממשלתיים, ביקוש גובר למערכות הגנה, והחברות שנהנות מהעולם שחוזר להתחמש.

הפעם אני רוצה להסתכל על הסקטור מזווית כזאת שהיא לא רק מי מוכרת את הטיל הכי מתקדם, אלא מה קורה כשהצבא החזק בעולם מגלה שהטילים שלו יקרים מדי, איטיים מדי לייצור, ונשחקים מהר מדי בשדה הקרב.

בשנים האחרונות סקטור הביטחון עבר שינוי תודעתי עמוק, כאשר פעם הסיפור המרכזי היה מי מייצר את הטיל הכי מתקדם, הכי מדויק והכי יקר.

היום, אחרי מלחמות באוקראינה, במזרח התיכון והעימות מול איראן, השאלה הנשאלת היא לא רק מי מחזיק בטכנולוגיה הטובה ביותר, אלא מי מסוגל לייצר נשק מהר, בזול ובכמויות שלא נגמרות אחרי כמה חודשי לחימה.
כאן בדיוק מתחיל הסיפור הגדול של התעשיות הביטחוניות.

הקטליזטור הראשון, תקציב הביטחון האמריקאי עולה מדרגה

הקטליזטור הראשון הוא הכסף, תקציב הביטחון של ארה״ב כבר לא מתנהג כמו סעיף רגיל בתקציב, אלא כמו מנוע אסטרטגי שמטרתו להחזיר את אמריקה למצב של מוכנות תעשייתית למלחמה ארוכה. 

בשנת הכספים 2025 תקציב הביטחון הלאומי של ארה״ב עמד סביב 895 מיליארד דולר, בעוד שבשנת הכספים 2026 הוא כבר עלה לאזור של 1.01 עד 1.05 טריליון דולר, תלוי אם מסתכלים על בקשת התקציב, חקיקה משלימה וסעיפי ביטחון רחבים יותר. 

כלומר, מדובר בתוספת של יותר מ-100 מיליארד דולר בשנה אחת בלבד.
מעבר לזה, הבית הלבן כבר הציג בקשה לשנת 2027 של כ-1.5 טריליון דולר למשאבי ביטחון כוללים, אך חשוב להדגיש שזה עדיין תקציב מוצע ולא תקציב סופי שעבר חקיקה מלאה.

המשמעות די ברורה, כשמדינה מגדילה תקציב ביטחוני בהיקף כזה, הכסף לא נשאר בוושינגטון.
הוא זורם לחוזים, הזמנות, הרחבת מפעלים, שרשראות אספקה, טילים, מיירטים, מערכות הגנה אווירית, רכיבי הנחיה, מנועים רקטיים, אלקטרוניקה צבאית ותחמושת מדויקת. 

לכן החברות הציבוריות שנמצאות במרכז הסיפור, כמו לוקהיד מרטין (LMT), RTX (RTX), נורת׳רופ גרומן (NOC), בואינג (BA), ליידוס (LDOS), L3Harris (LHX), Honeywell (HON) ו-BAE Systems (BA.L / BAESY), לא נהנות רק מסנטימנט ביטחוני, אלא מצינור תקציבי ממשי שהולך וגדל.

הקטליזטור השני, נאט״ו מעלה את הרף ל-5% מהתמ״ג

הקטליזטור השני מגיע מאירופה, מדינות נאט״ו התחייבו להגיע עד 2035 להשקעה שנתית של 5% מהתמ״ג בביטחון ובהוצאות ביטחוניות נלוות.
החלוקה הרשמית היא לפחות 3.5% מהתמ״ג להוצאות ביטחון ליבתיות, ועוד 1.5% להוצאות שקשורות לביטחון, תשתיות, סייבר, שרשראות אספקה ועמידות לאומית.
מדובר בשינוי עצום לעומת היעד ההיסטורי של 2%, שבמשך שנים רבות מדינות רבות באירופה אפילו לא עמדו בו.

במילים פשוטות, עבור מדינות שנמצאות היום באזורי 2% עד 2.5% מהתמ״ג, מעבר ל-5% הוא הכפלה, ובחלק מהמקרים אפילו יותר מכך.
חשוב לציין שזה לא אומר שכל הכסף ילך ישירות לטילים או טנקים, אבל זה כן אומר שהמערכת הביטחונית המערבית כולה נכנסת למחזור השקעות חדש.
יותר תקציב אירופי אומר יותר הזמנות, יותר שיתופי פעולה, יותר ייצור מקומי, ויותר ביקוש לחברות אמריקאיות ואירופיות שמספקות מערכות הגנה, תחמושת, רכיבים, תוכנה, סנסורים ומערכות שליטה ובקרה.

הקטליזטור השלישי, ההסכמים של מרץ להגדלת ייצור פי 4

הקטליזטור השלישי הוא ההבנה שהבעיה אינה רק כסף, אלא כושר ייצור.
במרץ פורסם כי בכירים בממשל האמריקאי נפגשו עם חברות הביטחון הגדולות, ונאמר כי החברות הסכימו להגדיל פי ארבעה את הייצור של מערכות נשק מתקדמות. 

בהמשך, הפנטגון הודיע על הסכמי מסגרת עם חברות כמו (RTX (RTX לוקהיד מרטין (LMT) ו-(Honeywell (HON, בין היתר כדי להרחיב ייצור של רכיבים למערכות כמו THAAD, Precision Strike Missile ורכיבים קריטיים נוספים.
לוקהיד עצמה פרסמה כי הסכם חדש אמור להאיץ ולהכפיל פי ארבעה את קצב ייצור ה־PrSM שלה.

צריך להבין שאם ארה״ב הייתה מצליחה לחדש את מלאי הטילים בקצב שבו היא משתמשת בהם, לא היה צורך לדבר על הגדלת ייצור פי ארבעה, ועצם ההסכמה לייצר הרבה יותר היא הודאה עקיפה בכך שהמודל הישן לא עובד. 

המלחמה עם איראן חשפה את הפער בצורה חדה, ארה״ב משגרת טילים יקרים מהר יותר מהיכולת שלה לייצר אותם מחדש, ולכן היא חייבת להרחיב גם את כושר הייצור של הנשק המתקדם וגם לבנות מסלול מקביל של נשק זול, מהיר וזמין יותר.

בתמונה ניתן לראות את ההודעה הרשמית שיצאה ברשת החברתית  Truth Social.


מקור: Truth Social

הבעיה המרכזית, הטילים נגמרים מהר יותר משהם מיוצרים

הבעיה המרכזית נטועה בכלכלה הבסיסית של הטילים המתקדמים.
טיל פטריוט של לוקהיד מרטין דורש מעל לשנתיים ייצור ועלותו כ-4 מיליון דולר ליחידה.
טיל טומהוק של RTX דורש מעל לשנה ועולה כ-2.2 מיליון דולר.

שימו לב לתמונה הבאה, הגרף נותן את ההקשר ההיסטורי לשחיקת המלאים.
לפי הנתונים, במלחמה מול איראן ארה״ב שיגרה 535 טילי טומהוק כבר ב-60 הימים הראשונים, יותר מכל מבצע אמריקאי אחר מאז 1991 למעט מלחמת עיראק ב-2003. 

כלומר, הבעיה אינה רק שטיל טומהוק יקר ודורש מעל שנה לייצור, אלא שהשימוש בו במלחמה הנוכחית הגיע לקצב חריג גם ביחס להיסטוריה הצבאית של ארה״ב.
מכאן ברור למה הפנטגון דוחף להגדלת ייצור ולבניית שכבת טילים זולה יותר.


מקור: cronkitenews

הפער בין זמן הייצור הארוך לבין קצב הצריכה בשטח קיבל ביטוי מספרי חד במלחמה עם איראן, ארה"ב שיגרה יותר מ-1,000 טילי טומהוק בשנה האחרונה, בעלות מצטברת של לפחות 2.5 מיליארד דולר, סכום שממשיך לטפס.
כשמומחה לרכש ביטחוני מ-CSIS מתאר את הטילים המתקדמים הללו כתחמושת המיוצרת בעבודת יד, זו לא סתם אמירה ציורית.
זו אבחנה שמסבירה מדוע גם השקעות ארוכות שנים באוטומציה לא פתרו את צוואר הבקבוק, מכיוון שחלק מהמפעלים פועלים יותר כסדנאות מומחים מאשר כפסי ייצור תעשייתיים.

הגרף מציג את מלאי התחמושת המרכזית של ארה״ב לפני ואחרי המלחמה עם איראן.

הכחול מציג את המלאי המוערך לפני המלחמה,האדום מציג את השימוש המוערך במלחמה עם איראן.

למעלה מופיעה העלות ליחידה, למטה מופיעים קצב הייצור השנתי וזמן האספקה בחודשים.

התמונה הזו ממחישה את הליבה של הסיפור, ארה״ב לא סובלת רק מבעיה תקציבית, אלא מבעיה תעשייתית.
גם אם הקונגרס יאשר עוד מיליארדים, אי אפשר להדפיס טומהוק, פטריוט או THAAD בן לילה, זה דורש זמן, וכאשר השימוש במלחמה מגיע למאות ואף לאלפי טילים, בזמן שקצב הייצור השנתי עומד על עשרות או מאות בודדות, ברור למה הפנטגון דוחף במקביל גם להגדלת ייצור פי ארבעה וגם לפיתוח שכבת טילים זולה יותר דרך תוכניות כמו LLCM.

מקור: majalla

הפתרון, לא להחליף את הטילים היקרים, אלא לבנות שכבה זולה לידם

תגובת הפנטגון לבעיה הזו היא לא רק לנסות לשפר את הטילים היקרים, אלא לבנות מסלול מקביל ונפרד של תחמושת זולה.

תוכנית LLCM (תוכנית של צבא ארה״ב לפיתוח טילים זולים יותר, שנועדו להיבנות בכמויות גדולות ובקצב מהיר יותר), מציבה רף מחיר של מתחת ל-500 אלף דולר ליחידה לטילים שמשוגרים ממכולות וניתנים להעברה בכלי רכב, ופרויקט נוסף מחייב טילי הגנה אווירית במחיר של פחות מ-250 אלף דולר.
במקביל, חיל האוויר האמריקאי מתכנן לרכוש עשרות אלפי טילים זולים יותר בשנים הקרובות.

ההבדל בין הגישה הזו לגישה המסורתית הוא לא רק במחיר, אלא בפילוסופיה.
הצבא לא מנסה להחליף את הטילים המתקדמים של לוקהיד מרטין ו-RTX, שעליהם כוחות ארה״ב מתאמנים כבר עשרות שני, הוא מנסה ליצור לעצמו אפשרויות נוספות כמו קו ייצור מהיר, זול וגמיש יותר שיעמוד לרשותו לצד הטילים היוקרתיים. 

במילים אחרות, הפנטגון מבין שהוא צריך גם נשק עילית וגם נשק כמותי.

OTA, קיצור דרך בירוקרטי עם משמעות כלכלית גדולה

המנגנון שמאפשר את התפנית הזו הוא בירוקרטי במהותו, אך המשמעות שלו מעשית מאוד.
הסכמי OTA (מנגנון שמאפשר לפנטגון לעבוד עם חברות ביטחוניות בצורה מהירה וגמישה יותר מאשר במכרזים הביטחוניים הרגילים), מעניקים לחברות גמישות לפתח טיל שניתן לייצר כבר היום, במקום להיכנס למסגרת הרגולטורית הנוקשה שמעכבת תוכניות נשק קלאסיות במשך שנים ומובילה לחריגות תקציב.

זה אחד השינויים החשובים ביותר בסיפור, כי הוא מעביר את הפנטגון מחשיבה של תהליך מושלם לחשיבה של מוצר שניתן להביא מהר יותר לשטח.

חברת CoAspire , שהוקמה ב-2013 בידי דאג דנני, היא דוגמה מוחשית לאופן שבו זה עובד בפועל.
השילוב בין רכש ציוד מדף מיצרנים מסחריים, לבין הדפסת חלק מהרכיבים בתלת ממד מאפשר לחברה לבצע שינויי תכנון מהירים בלי לשלם את מחיר העיכוב שמשלמות תוכניות מסורתיות.

הטיל Ghost של החברה צפוי להתחיל בניסויי טיסה כבר השנה, קצב שכמעט בלתי נתפס בהשוואה לשנתיים הנדרשות לייצור טיל פטריוט.

המשמעות למשקיעים, לא רק סיפור של מלחמה, אלא סיפור של קיבולת ייצור

הסיפור כאן רחב יותר מעלייה רגעית בתקציבי ביטחון, יש כאן שלושה כוחות שפועלים יחד.
1. תקציב ביטחון אמריקאי שעובר את רף הטריליון דולר.
2. נאט״ו שמחייבת את המדינות להגדיל הוצאה ביטחונית לכיוון 5% מהתמ״ג.
3. הפנטגון שדוחף את החברות להגדיל ייצור פי כמה בגלל שחיקת מלאים. 

השילוב הזה יוצר סביבת ביקוש חזקה מאוד לחברות שמסוגלות לייצר מהר, להרחיב קווי ייצור, לספק רכיבים קריטיים ולהתמודד עם צווארי בקבוק.

לכן, בסקטור הביטחוני לא מספיק להסתכל רק על מי מחזיקה בטכנולוגיה הכי מתקדמת. צריך לשאול מי מסוגלת להפוך טכנולוגיה לייצור סדרתי, מי שולטת בשרשרת האספקה, מי מסוגלת להגדיל תפוקה, מי נהנית מחוזים רב שנתיים ומי נמצאת בדיוק בנקודה שבה הפנטגון ונאט״ו צריכים אותה, בין נשק מדויק, נשק זול, מיירטים, תחמושת מתכלה ורכיבים קריטיים.

בסופו של דבר, הסיפור כאן הוא לא רק עוד גל השקעות בתעשייה הביטחונית, אלא שינוי עמוק בדרך שבה ארה״ב חושבת על מלחמה ממושכת.
אחרי שנים שבהן הדגש היה על מערכות נשק יקרות, מתוחכמות ומדויקות, הפנטגון מתחיל להבין שבעימותים גדולים היתרון לא נמצא רק בטכנולוגיה, אלא גם בכמות, זמינות וקצב ייצור.

השאלה הגדולה להמשך היא האם ארה״ב באמת תצליח להפוך את התפנית הזו למציאות תעשייתית, או שגם הפעם הבירוקרטיה, העלויות והאינטרסים של החברות הגדולות יאטו את המהלך ברגע האמת.