גירעון תקציבי, כשהמדינה מוציאה יותר ממה שהיא גובה

מאי 2026 לא הביא בשורות מרעישות מהאוצר, אבל הנתונים שפורסמו השבוע מספרים סיפור שחשוב להבין לעומק, ולא רק כמספר בדוח, אלא כביטוי של מדיניות, מלחמה, ועדיפויות לאומיות. 

הגירעון החודשי עמד על 8.3 מיליארד שקל (בדומה למאי אשתקד), והגירעון המצטבר ב-12 החודשים האחרונים עומד על 3.75% מהתוצר.
לכאורה, מספרים יציבים, אבל מאחוריהם מסתתרת שאלה אמיתית: כמה זמן מדינה יכולה להמשיך ולהוציא יותר ממה שהיא מכניסה ולאן זה מוביל?

מה זה בכלל גירעון תקציבי?

לפני שצוללים לנתונים, חשוב להבהיר מושג בסיסי.
גירעון תקציבי הוא המצב שבו הממשלה מוציאה בשנה מסוימת יותר כסף ממה שהיא גובה ממיסים, אגרות, ותשלומים אחרים. 

זה לא קשור ישירות ליבוא ויצוא (שהוא מושג מסחר חיצוני שונה לחלוטין), אלא לתקציב הפנימי של המדינה עצמה.
כשההכנסות קטנות מההוצאות, הפער הזה נקרא גירעון, והממשלה מממנת אותו בדרך כלל על ידי הנפקת אגרות חוב, כלומר, לקיחת הלוואה מהשוק.
בחודש מאי, הכנסות המדינה עמדו על 48.2 מיליארד שקל, בעוד שהוצאותיה עמדו על 56.5 מיליארד שקל, פער של 8.3 מיליארד שקל בחודש אחד בלבד. 

מאיפה הגירעון מגיע, ולמה בכלל נכנסנו לשם?

ישראל לא נכנסה לגירעון גבוה בגלל בזבוז פתאומי, היא נכנסה אליו בגלל המלחמות והמבצעים של השנים האחרונות.
מאז אוקטובר 2023, הוצאות הביטחון זינקו בצורה חסרת תקדים, ולצד זה, גם הפעילות הכלכלית נפגעה, כי מוסדות, גופים וחברות אחרות לא עבדו, בין היתר בגלל גיוסי מילואים נרחבים, מה שמביא לפחות פעילות עסקית, פחות מע"מ, פחות מס הכנסה ובשורה התחתונה, פחות הכנסה למדינה. 

הגביה אמנם התאוששה יפה, מתחילת 2026, הכנסות המדינה ממסים עלו ב-8% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, למרות מבצע "שאגת הארי" והפגיעה בפעילות.
אבל הבעיה היא שההוצאות ממשיכות לגדול גם הן, אמנם בקצב מתון יותר של 1.4%, אך הן כבר עומדות על 259.5 מיליארד שקל מתחילת השנה. 

הבעיה המבנית ברורה, כל עוד הלחימה נמשכת ומערכת הביטחון מגישה דרישות של עשרות מיליארדי שקלים נוספים, (כשהפער בין דרישות מערכת הביטחון למסגרת התקציבית עומד על כ-40 מיליארד שקל), הגירעון לא צפוי להיסגר מעצמו.

האם ישראל עומדת ביעד שהציב בנק ישראל?

בנק ישראל המליץ שהגירעון השנתי לא יעלה על 4% מהתוצר לאורך זמן, ובתרחישי מלחמה התריע שגירעון מתמשך מעל לרף הזה מסכן את יציבות החוב הציבורי. 

בתקציב שאושר, האוצר קבע יעד גירעון של 4.9% לשנת 2026, מספר גבוה מהמלצת בנק ישראל, אך נועד לשקף את מציאות המלחמה.
כרגע, הגירעון המצטבר ב-12 החודשים האחרונים עומד על 3.75%, מספר שנמצא מתחת ליעד התקציבי ואפילו מתחת לרף של בנק ישראל. 

זה נשמע טוב, אבל יש סייג חשוב: הגירעון הנמוך יחסית נבע בין היתר מכך שמשרדי הממשלה פעלו תחת תקציב המשכי ועוד לא "התניעו" את הוצאותיהם.
אך ככל שהוצאות הממשלה יואצו במחצית השנייה, וככל שדרישות הביטחון ימוממנו, הגירעון יגדל.
משרד האוצר אגב, סבור שיצליח לסיים את השנה ב-4.9%, אך הנעלם הגדול הוא היקף תקציב הביטחון הסופי.

מה המדינה יכולה לעשות כדי לגייס עוד כסף?

כשגירעון מתרחב, ישנן שתי ידיות עיקריות, לחתוך הוצאות, או להגדיל הכנסות. 

חיתוך הוצאות בזמן מלחמה הוא מורכב פוליטית וחברתית, בוודאי כשמדובר בביטחון.
לכן, עיניים רבות מופנות כעת לצד ההכנסות. 

אחד המהלכים המדוברים הוא חוק גילוי מרצון, מנגנון שמאפשר לאזרחים שהחזיקו בעבר הון לא מדווח בחו"ל לחזור ולדווח עליו בתמורה לחנינה מפלילית ולתשלום מס מופחת.
בגלים קודמים של חוק כזה, ישראל גבתה מיליארדי שקלים בפרק זמן קצר יחסית, וכיום, עם הון ישראלי משוער של עשרות מיליארדים בחשבונות חוץ לאומיים, זה פשוט לא קורה, לפחות לא בסדר גודל שרשות המיסים ציפתה לו. 

מעבר לכך, ישנן אפשרויות נוספות: העלאת שיעורי מס על רווחי הון ודיבידנדים, הרחבת בסיס המס על ידי אכיפה חזקה יותר נגד כלכלה שחורה, הפחתת פטורים ועיוותים מבניים בחוק המס, וגיוס חוב בינלאומי בתנאים סבירים.
ישראל נהנית כרגע מדירוג אשראי שמחזיק יחסית טוב, מה שמאפשר לה עדיין לגייס חוב בשוק, אבל כל המנגנונים האלה תלויים בביצוע ולא רק בכוונה.

ההשפעות של גירעון מתמשך

גירעון תקציבי אינו תופעה ניטרלית. כשהממשלה לווה שוב ושוב כדי לממן את הפער, היא מגדילה את החוב הציבורי, כלומר, את הסכום שעתידות הממשלות לשלם ריבית עליו. 

בסביבת ריבית גבוהה כמו זו שבה אנחנו נמצאים, תשלומי הריבית על חוב ממשלתי גדלים, ומכרסמים בהוצאות שאפשר היה לפנות לחינוך, תשתיות, ורווחה.
בנוסף, גירעון גדול יוצר לחץ על השקל, כשמשקיעים זרים רואים מדינה עם גירעון מתרחב, הם עשויים לדרוש פרמיית סיכון גבוהה יותר, מה שמייקר את גיוס החוב. 

השפעה נוספת היא על האינפלציה, מדינה שמוציאה יותר מדי מזמינה לחצים אינפלציוניים, דבר שבנק ישראל עוקב אחריו בקנאות ויכול לאלץ ריבית גבוהה יותר לאורך זמן.
לציבור הרחב, הגירעון מורגש דרך קיצוצים עתידיים בשירותים, דרך מסים שיעלו, ודרך ירידה בכוח הקנייה אם השקל נחלש.

המספרים הנוחים לא מסתירים את הדילמה

הגירעון של 3.75% ב-12 החודשים האחרונים הוא מספר שניתן לחיות איתו אבל עדיין, זה לא מספר שמאפשר להירגע. 

ישראל עומדת כרגע ביעדה התקציבי, אבל המחצית השנייה של 2026 צפויה להיות כבדה יותר, הוצאות שנדחו יצאו לפועל, דרישות הביטחון עדיין פתוחות, ואי-הוודאות הביטחונית-מדינית גבוהה. 

השאלה שראוי להמשיך לעקוב אחריה היא לא רק האם ישראל תסיים את 2026 ב-4.9%, אלא מה יהיה מסלול הגירעון ב-2027 ואילך, ברגע שהמלחמה תסתיים ויגיע הזמן לבנות מחדש, לשלם חובות, ולהציג מדינה פיננסית שמוכנה לצמיחה.