בין ביטחון, בחירות וגירעון, המשוואה שלא מסתדרת

בוויכוח על תקציב המדינה קל מאוד ללכת לאיבוד בתוך מספרים, אחוזים וסעיפים טכניים ומדינת ישראל מנסה כרגע להחזיק יחד שלושה כוחות שסותרים זה את זה.

מצד אחד, הוצאות הביטחון ממשיכות לטפס בקצב חריג מאז המלחמות האחרונות.
מצד שני, הממשלה נמנעת ממהלכים לא פופולריים שיכאיבו לציבור בטווח הקצר.
ומעל הכול מרחפת שנת בחירות, שמגבירה את הפיתוי לחלק הקלות, לדחות הכרעות ולבנות על כך שהזמן או גביית המסים יסדרו את הבעיה.
בתגובה לכך, בנק ישראל באמירה חד צדדית וברורה מאוד, התקציב שעובר אולי ישרוד פוליטית, אבל הוא לא באמת יחזיק כלכלית לאורך זמן.

שורשי הגירעון הם לא רק ביטחון, אלא גם בחירה תקציבית

הסיבה הראשונה והמרכזית לגירעון הצפוי היא כמובן הזינוק בהוצאות הביטחון.
תקציב הביטחון הרשמי כבר עומד על כ-144 מיליארד שקל, ובמערכת הביטחון כבר מעריכים שהוא ייפרץ עד כ-177 מיליארד.

במקביל, הממשלה אישרה יותר מ-5 מיליארד שקל בכספים קואליציוניים, ושמרה על רפורמת ריווח מדרגות המס, מהלך שמגדיל את הנטו בעיקר למי שמשתכרים מעל 16 אלף שקל בחודש, בעלות של עוד כ-5 מיליארד שקל לקופת המדינה.

כלומר, לא מדובר רק במדינה שנאלצת להוציא יותר בגלל מלחמה, אלא גם במדינה שבוחרת במקביל לוותר על הכנסות ולשמר הוצאות פוליטיות. לכך מצטרף גם ביטול המקור התקציבי שיועד לממן חלק מההטבות, כמו מס הרכוש על קרקעות פנויות והעלאת פטור המע״מ מייבוא אישי וכך שנשארות ההקלות אך נעלם המימון שלהן.

איך זה פוגש אותנו? המסים שלא רואים והקיצוצים שבדרך

מכאן מגיעה השאלה החשובה באמת, איך כל זה מתגלגל לציבור? בדרך כלל זה לא קורה ביום אחד, אלא בשכבות. קודם כול, כשהשווקים רואים מדינה שלא מצמצמת גירעון בזמן שהחוב שלה גדל, הם דורשים פרמיית סיכון גבוהה יותר. המשמעות המעשית היא שהמדינה משלמת יותר ריבית על החוב שלה, ואז יותר כסף מהתקציב הולך לריבית ופחות כסף נשאר לבריאות, חינוך, תחבורה ושירותים אזרחיים.

השירותים האזרחיים בישראל ממילא נמצאים בתחתית ההשקעה בעולם המערבי, ולכן כל קיצוץ נוסף כבר לא כמו שומן עודף אלא פגיעה ממשית באיכות החיים.
במילים אחרות, ההקלה שנותנים היום לציבור דרך הטבות מס או פטורים נקודתיים עלולה לחזור מחר בדלת האחורית דרך שירות ציבורי חלש יותר, מסים עתידיים גבוהים יותר או יוקר מימון כבד יותר בכל המשק.

יחס חוב תוצר, המדד שקובע כמה רחוק אפשר למתוח את החבל

כאן נכנס הקשר הקריטי ליחס חוב-תוצר. בנק ישראל מזכיר שישראל הצליחה להיכנס לשנות המלחמה ממקום יחסי טוב, עם יחס חוב-תוצר של כ-60%, תעסוקה גבוהה, יתרות מט"ח חזקות ואינפלציה שהייתה בהתכנסות.

זה היה כרית הביטחון שאפשרה למשק לספוג זעזוע חריג. אלא שמאז היחס כבר עלה ל-68.5%, ובנק ישראל אומר בצורה ברורה שכדי להחזיר אותו למסלול יורד, הגירעון צריך לרדת אל מתחת ל-3.2% תוצר. בפועל, התקציב המוצע משאיר את הגירעון סביב 4.9%, כלומר שנה שלישית ברציפות ברמה גבוהה מדי. זה לא רק נתון חשבונאי, זה הסימן לשאלה האם למדינה יש מספיק גמישות להתמודד עם המשבר הבא, או שהיא תגיע אליו כבר עמוסה מדי בחוב, בריבית ובחוסר אמון מצד השווקים.

בנק ישראל דורש שינוי כיוון 

לכן, מה שבנק ישראל מבקש הוא לא רק להעלות מסים במובן הצר, אלא לבצע תיקון עמוק יותר לסדרי העדיפויות. לפי הדוח שמצוטט בכתבה, צריך קודם כול תקציב אמין, מסודר ושקוף, שמוגש ומאושר בזמן ולא נפתח שוב ושוב תוך כדי תנועה.

מעבר לכך, בנק ישראל דורש הקטנה אמיתית של הגירעון, ולא הישענות על הפתעות חיוביות בגביית מסים. במקביל, הוא מדבר על השקעה בהון אנושי ובתשתיות, על שיפור מערכת החינוך, על הרחבת תעסוקת נשים ערביות וגברים חרדים, וגם על גיוס חרדים, שלדבריו יכול גם להפחית את נטל המילואים וגם להוסיף לתוצר. כלומר, בעיני בנק ישראל הפתרון האמיתי אינו רק למצוא עוד כסף לשנה הקרובה, אלא להגדיל את כושר הייצור של המשק כך שיוכל לשאת בעתיד גם ביטחון, גם שירותים אזרחיים וגם חוב נמוך יותר.

כלכלת בחירות, ההקלה של היום היא החשבון של מחר

אבל כאן נכנסת הפוליטיקה, והיא כנראה לב העניין. בשנת בחירות, הרבה יותר קשה לממשלה לבצע צעדים כואבים כמו העלאות מסים, ביטול הטבות או קיצוץ אמיתי בהוצאות שאינן ביטחוניות.
לכן במקום הכרעה, נוצרה תמונה של כלכלת בחירות, שמביאה איתה ריווח במדרגות המס, הרחבת הפטור ממע"מ על יבוא אישי עד 130 דולר, שמירה על כספים קואליציוניים, ודחייה או ריכוך של צעדים כמו העלאות מסים בתחומי הצריכה והאנרגיה.

במשרד האוצר הרחיבו את תחזית ההכנסות בעקבות נתונים טובים יחסית בתחילת השנה, למרות שבנק ישראל הזהיר במפורש שהפתעה חיובית במסים אינה תחליף לפתרון מבני.

במילים אחרות, הממשלה משדרת לציבור הקלה עכשיו, ובנק ישראל משיב לה שהקלה כזו, אם אינה ממומנת, היא לא באמת מתנה אלא דחיית החשבון, כלומר הוא פשוט יופיע מאוחר יותר, כנראה בצורה פחות נעימה, דרך העלאות מסים, עלויות חוב גבוהות יותר או שחיקה נוספת בשירותים שהציבור מקבל.

הדילמה האמיתית, נוחות עכשיו או יציבות בעתיד

בסופו של דבר, זו לא רק מחלוקת על מספר יעד של גירעון, אלא מחלוקת על השאלה איזו אחריות ממשלה אמורה להפגין דווקא בתקופה רגישה. האם נכון לנסות לקנות שקט ציבורי בעזרת הטבות רגעיות ולדחות את ההכרעה, או שדווקא עכשיו צריך לומר לציבור את האמת, אחרי שנים של מלחמה, ביטחון יקר וחוב שעולה, אין דרך אמיתית להימנע מהתאמות.

השאלה הגדולה להמשך היא מה יבחרו מקבלי ההחלטות לעשות מכאן. האם להמשיך במדיניות של דחייה, הקלה והימור על מזל? או ללכת למסלול פחות פופולרי אבל אולי הרבה יותר אחראי, שבו מקטינים את הגירעון עכשיו כדי למנוע מהציבור לשלם מחיר כבד בהרבה בעתיד.