שאגת הארי בלב הים

אז מי אתן, אסדות הגז?

לפני שנצלול לדרמה הביטחונית, בואו נעשה רגע סדר במושגים. כשאנחנו מדברים על אסדת גז, תדמיינו מעין עיר קטנה שעשויה מפלדה וצפה בלב ים. התפקיד שלה הוא לשאוב את הגז הטבעי ממעמקי האדמה, לנקות אותו ולהזרים אותו אלינו הביתה כדי שיהיה לנו חשמל. לישראל יש שלוש גיבורות כאלו בים התיכון:

 תמר (שנמצאת מול חופי אשקלון), לוויתן (המפלצת הגדולה מול חוף דור) וכריש (הצפונית ביותר, מול חופי חיפה). הן הלב הפועם של האנרגיה בישראל, ובלעדיהן - פשוט לא יהיה לנו אור.

למה הברז סגור? הדילמה שבין תיקון להרס מוחלט

במהלך מבצע שאגת הארי, המדינה החליטה על צעד קיצוני והשביתה את כל האסדות, בלי יוצא מן הכלל. למה? כי יש הבדל תהומי בין אסדה חיה לאסדה קפואה. כשאסדה פועלת, היא מלאה בגז בלחץ מטורף, פגיעת טיל בנקודה כזו תגרום לפיצוץ שאי אפשר לכבות, מה שיהפוך את האסדה לערימת ברזל חרוכה שאי אפשר לשקם לעולם. נזק כזה נאמד במיליארדי דולרים. לעומת זאת, כשהאסדה מושבתת, הלחץ יורד. אם היא תיפגע כשהיא סגורה, הנזק יהיה אמנם יקר וכואב (מאות מיליוני שקלים), אבל זה משהו שאפשר לתקן ולהחזיר לעבודה תוך כמה חודשים. בעקבות זאת, ובעקבות האיום הביטחוני של חיזבאללה (אשר נמצא קרוב), ושל איראן , גורמות למקבלי ההחלטות להשאיר את אסדות הגז סגורות . 

כיפת ברזל רטובה: המבצר שעל המים

כדי שהאסדות האלו לא יהיו מטרות קלות, חיל הים פרס סביבן הגנה מטורפת. הכוכבות של הסיפור הן ספינות ה-סער 6 (שנבנו בגרמניה על ידי חברת טיסנקרופ), ועליהן מותקנת מערכת כיפה ימית , הגרסה הימית של כיפת ברזל שכולנו מכירים. כל ספינה כזו עולה כ-400 מיליון דולר, והמכ"מים של חברת אלתא יחד עם המיירטים של רפאל יוצרים הגנה רצינית מאוד. אבל הנה הקאץ': למרות כל ההגנה המתוחכמת הזו, המדינה עדיין נוקטת במדיניות שמרנית מאוד ולא לוקחת סיכונים . ולכן, למרות המטרייה האווירית, האסדות נשארות כבויות.

מי משלם את המחיר?

ההחלטה לסגור את הברז עולה לנו המון, ולא רק בתחושת הביטחון. כשאסדה מושבתת בגלל מצב ביטחוני, הנזק הכלכלי הישיר למשק נאמד בערך ב-300 מיליון ש"ח בשבוע אחד בלבד! מי שנפגעות חזק הן החברות שמפעילות את האסדות, כמו ענקית האנרגיה האמריקאית שברון (Chevron) ,חברת אנרג'יאן (Energean) היוונית-בריטית, חברת ניו מד אנרג'י ( NewMed Energy) ורציו אנרג'י,(Ratio Energies). הן מפסידות חוזי ייצוא ענקיים למצרים וירדן, והמדינה מפסידה תמלוגים שהיו אמורים להיכנס לכיס של כולנו.

הזיהום המשתלם: מי בכל זאת מרוויח מהבלגן?

בזמן שהגז הנקי נשאר בבטן האדמה, מישהו צריך לייצר חשמל, וזה אומר שחוזרים לשיטות הישנות והמלוכלכות. מי שמרוויח מהסיטואציה הן חברות כמו חברת החשמל, שמפעילה תחנות פחמיות (כמו "אורות רבין" בחדרה),  (שעלתה ב-10% מתחילת החודש) או פז אנרגיה (שעלתה ב-5.6% מתחילת החודש), שנאלצות להשתמש בסולר ופחם יקרים ומזהמים. החברות שמספקות את הדלקים האלו רואות פתאום זינוק בביקוש, בזמן שאנחנו חוזרים לזהם את האוויר רק כדי לשמור על האור דולק.

הפחד מהמחר: המשקיעים כבר לא עומדים בתור

מעבר למספרים היבשים, יש כאן נזק עמוק למוניטין של ישראל. קוראים לזה פרמיית סיכון , המשקיעים בעולם מסתכלים עלינו ורואים שבלחיצת כפתור אחת של הממשלה, כל העסק עוצר. בנוסף , מדינות המפרץ ובניהם קטאר וסעודיה , לא סגרו את אסדות הגז שלרשותם.  זה גורם למשקיעים זרים לפחד ולא לרצות להשקיע כאן בקידוחים חדשים. למה להם לשים מיליארדים בים התיכון אם האסדה יכולה לעמוד קפואה חצי מהזמן? המצב הזה מרחיק חברות בינלאומיות ומעלה את המחיר שכולנו נשלם על פרויקטים עתידיים.

אז מה למדנו?

מבצע שאגת הארי מזכיר לנו שהביטחון האנרגטי שלנו הוא עסק רגיש בטירוף. אנחנו אולי מעצמת גז, אבל בשעת מלחמה , המצב נהיה בעייתי . האתגר הגדול של המדינה ביום שאחרי יהיה להחזיר את האמון של העולם ולמצוא דרך להגן על האוצרות שלנו מבלי לכבות את השאלטר בכל פעם שיש מתיחות.