חשמל, מידע וגיאופוליטיקה: הברית המשולשת

אם בעבר הורגלנו לחשוב על ישראל כ"אי אנרגטי" מבודד, האירועים האחרונים מסמנים שינוי בתפיסה הזו. הציר המתהדק בין ירושלים, אתונה וניקוסיה הוא כבר לא רק עניין של תרגילים צבאיים משותפים או תיירות, אלא תשתית קריטית של חשמל ומידע שקושרת את עתידנו הכלכלי ישירות לאירופה. המהלכים הללו, שנועדו להבטיח יציבות ושגשוג, מייצרים שינוים גדולים בים התיכון.

החשמל

הפרויקט השאפתני ביותר שעל הפרק הוא ה-"Great Sea Interconnector", המגשר הגדול. מדובר בכבל חשמל תת-ימי שנועד לחבר את רשתות החשמל של ישראל, קפריסין ויוון. החשיבות כאן היא כפולה, ביטחונית וכלכלית. ברמה הביטחונית, הכבל מאפשר לישראל גיבוי אנרגטי. במקרה של פגיעה בתחנות כוח מקומיות או מחסור קיצוני, נוכל לקבל הזנה מרשת החשמל האירופית. ברמה הכלכלית, הפרויקט מאפשר יצוא של עודפי חשמל בעיקר מאנרגיות מתחדשות לאירופה. מדובר בכבל באורך של כ-330 ק"מ בין ישראל לקפריסין ועוד כ-900 ק"מ לכרתים, עם יכולת העברת חשמל של עד 2,000 מגה-וואט. עבור קפריסין, שסובלת ממחירי חשמל מהגבוהים באיחוד, זהו חבל הצלה של ממש .

הזווית של ארדואן: למה הטורקים רואים בזה הכרזת מלחמה שקטה?

 כדי להבין את עוצמת ההתנגדות הטורקית, צריך להביט במפה דרך העיניים של אנקרה. מבחינת הנשיא ארדואן, הנחת הכבלים הללו היא לא פרויקט תשתית אזרחי, אלא איום אסטרטגי ישיר על הריבונות הטורקית.

הכעס הטורקי נשען על שלושה עמודי תווך עיקריים:

1. חרדת המצור והעקיפה הכלכלית: טורקיה רואה בדאגה כיצד מתהווה מסדרון כלכלי חדש, ה-IMEC המסדרון הכלכלי הודו-מזרח תיכון-אירופה, שעוקף אותה לחלוטין. הטורקים, שרואים בעצמם את הגשר הטבעי בין אסיה לאירופה, נדחקים לשוליים. העובדה שהכבל החדש מחבר את ישראל לאירופה דרך קפריסין ויוון, תוך התעלמות מטורקיה, נתפסת באנקרה כניסיון מכוון לנתק אותם ממוקדי הכוח האנרגטיים והמסחריים החדשים .

2. קרב המפות והריבונות הימית: הוויכוח המשפטי הוא שורש הסכסוך. בעוד שהחוק הבינלאומי מכיר בכך שלאיים כמו כרתים וקפריסין יש מים כלכליים, טורקיה מסרבת להכיר בכך. לשיטתם, האיים הם המשך ישיר של המדף היבשתי הטורקי, ולכן המים שסביבם שייכים לטורקיה . בנוסף, טורקיה משתמשת ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ישות שרק היא מכירה בה כדי לטעון לזכויות נוספות בים, בדיוק במקומות שבהם אמור לעבור הכבל .

3. האיום הצבאי והפוליטי: זה לא נגמר בדיפלומטיה. הטורקים כבר הוכיחו שהם מוכנים להשתמש בכוח. באפריל האחרון, ספינות טורקיות איימו על ספינת מחקר איטלקית שעסקה בהכנות לפרויקט באזור שבין כרתים לרודוס, והמסר שהועבר היה חד, אם תתקדמו, נחתוך את הכבלים . לטורקיה יש יתרון כמותי ימי משמעותי באזור, וארדואן, שנמצא בלחץ פוליטי פנימי להראות יד קשה נגד ישראל במיוחד לאחר הטלת אמברגו הסחר, עלול לראות בעימות ימי הזדמנות להפגין כוח .

 

 אקסלרה

כדי להבין את העומק האמיתי של השותפות, ואת כמה השוק מאמין בה, חייבים להסתכל על מה שזורם במקביל לחשמל שהוא המידע. כאן נכנסת לתמונה קרן אקסלרה, שמפעילה כבל סיבים אופטיים תת-ימי המחבר את ישראל לקפריסין ומשם לאירופה, קרן אקסלרה הייתה בבעלות אלומה תשתיות עד העסקה שבוצעה בתחילת החודש.

החודשים האחרונים סיפקו לנו הוכחה ניצחת לחשיבות האסטרטגית של ישראל כמעצמה אנרגטית אזורית. ביולי האחרון, ענקית התקשורת בזק הייתה על סף רכישת אקסלרה מידי קרן אלומה תמורת כחצי מיליארד שקל. המטרה של בזק הייתה ברורה להחזיק בנכס שיבצר את מעמדה כשחקנית אזורית המקשרת בין אירופה למזרח. אלא שהעסקה לבסוף לא יצאה לפועל מחשש שרשות התחרות לא תאשר את העסקה ובזק נסוגה. מי שחשב שזה סוף הסיפור, קיבל לפני חודש תזכורת לכוחה של התשתית הזו. ב-1 בדצמבר נחתמה העסקה כשאקסלרה נמכרה לקרן אסנס פרטנרס תמורת סכום דומה של כ-500 מיליון שקל. מה זה אומר לנו? העובדה שגופים עסקיים נלחמים על הבעלות בכבל הזה, ומוכנים לשלם עליו סכומי עתק , מלמדת שהשוק מבין את הכיוון ישראל הופכת לצומת מידע עולמי , והצינור הזה לאירופה הוא נכס אסטרטגי שאין לו תחליף.

סיכום ותובנות

 המשולש ישראל-יוון-קפריסין הופך מברית מדינית תיאורטית לשותפות תשתיתית ומוחשית. המהלך הזה טומן בחובו פוטנציאל כלכלי אדיר, אך גם סיכון גיאו-פוליטי שלא ניתן להתעלם ממנו. ארדואן רואה בכיתור הימי הזה איום על השאיפות האימפריאליות שלו, וההיסטוריה מלמדת שהוא אינו נוטה לוותר ללא מאבק. עבור המשקיעים והציבור בישראל, המסר הוא כפול מצד אחד, אנו בדרך לעצמאות אנרגטית ודיגיטלית שתחבר אותנו פיזית לאירופה. מצד שני, התשתיות הקריטיות הללו מונחות באמצע סכסוך ימי נפיץ, שעלול להתחמם ככל שהפרויקטים יתקדמו משלב התכנון לשלב הביצוע.